אחר כך באה פעולה של אחרדות מזוייפת וחיצונית, אחדות במטרות החיצוניות ולא במגמות הפנימיות, אחדות הישרדותית שקשורה בקשר רשעים שאינו מן המניין, כזו שה"ירידה האלוקית" מבררת את שקריותה וההרסניות שבה, והאנושות נפוצה על כל הארץ, לטוב לה ולמענה.

אז איפה עכשיו החסד? היכן הוא יוכל לבוא לידי ביטוי, שהרי הוא המקרב בין הרחוקים, מאחד את ההפוכים, מחבר את הנפרדים?! הווי אומר באברהם, שהוא אבינו, אבינו ההיסטורי, אבל גם ובעיקר אבינו עכשיו, חי בקרבנו וכוחו האברהמי בנו, ואנו מתחיים ממנו.

וגם להופעת החסד במציאות יש סדר ומתודה אלוקית נכונה. בתחילה היה אברהם "רק" אברם, אב לארם בלבד, שזהו כמובן דבר נפלא, להיות נאמן ומסור לאומתו ללא שיעור וגבול, אלא שאהבת האומה היא לא הרבה יותר מאשר אהבת המשפחה המורחבת, אהבת הדומה והקרוב, בשר מבשרי הקשור בי בדם. מכאן, ממדרגה יפה ונפלאה זו, מגלה ה' לאברהם שיש ללכת, לא להיעצר בזה אלא להתעלות מהמסגרת המצומצמת והמצמצמת של אהבת האומה, לעבר השפעת החסד כלפי כול האדם ולהתעלות להיות אברהם, אב להמון גויים. זוהי נטייתו של אברהם ומה שמניע אותו, והוא יוצא לדרכו כאיש אוניברסלי, קורא בשם ה' בכול אתר והזדמנות, כשבהתחלה הוא נפרד מהיסוד הלאומי עובר אל משפחת האדם.

אלא שחסד לכול כזכור נכשל! לכן חייב אברהם לעלות עוד קומה, הופעת אומה שמצד אחד מתנהלת בהרבה מובנים כשאר העמים, אבל מגמתה היא בהחלט לא ההתגדרות בעצמה בלבד אלא ההיפך הגמור. אומה שעסוקה מפנמיותה בשאלה כיצד להופיע את ה"טוב לכול", ולא פחות מכך לחיות את החיבור למקור כל הטוב, למידתו האיכותית שרק לה היא "מובנת", לתורה האלוקית שבה נפגשים עם מקור כל הטוב, עם צורתו המוחלטת הקודמת לעולם, לא מוגבלת איליו, כשההוויה כולה היא כלי הביטוי למגמתו. בנקודה זו כבר יש מפגש לא רק עם הצד הכמותי של הטוב אלא אף עם נקודתו האיכותית, שהיא ליבו.

נקודה למחשבה. מתי הטוב שלך הוא בעצם רק טוב מקומי יומיומי אישי, ומתי אם בכלל הוא מקבל את צדו האיכותי? 


*מתוך עיון לא מספק בדברי הרב באורות הקודש ג', דרך הקודש, סדר רביעי פיסקה כ"ג.