כמובן, בשביל להצליח במשימה הזו, אי אפשר להישאר עם הפרינציפים והתובנות שהעמידו והובילו את האנושות עד לאותו הרגע, החל מהדורות קודם לנוח, ועד דור הפלגה בהנהגת נמרוד, שאיליו שייך היה אברהם. משהו בקונספציה חייב להשתנות, כי המציאות הוכיחה שהאנושות לא מצליחה לעלות על הפסים הנכונים. על כן אנו יודעים שאברהם נקרא "אברהם העברי", שהוא מעבר אחד וכל שאר העולם מן העבר השני.

את הנטייה המובנית באדם להתעלות בצורה תדירה לא רצוי וגם אי אפשר להחניק. זהו בעצם כל "טעם החיים" ובלעדיו אין לאדם שמחה ומוטיבציה בשום דבר. ולא רק בצדדים החומריים של החיים זה כך, אלא גם ובעיקר בחלקים המעולים, במעלות הקודש. אבל זאת יש לדעת, שיש הבדל עצום בין ההתעלות בחומר לבין ההתעלות ברוח. בחומר, אין באמת כל צורך בהקשבה למורה ומדריך, שהרי לו יצויר שפלוני הוא האדם הכי חכם אי פעם, הוא אמור להיות מסוגל להמציא לו המצאות ולשפר את איכות חייו בלי שהוא נצרך לאף אחד אחר, שהרי הוא הגדול והחכם מכולם. אבל ברוח זה ממש לא כך. ברוח, האדם יודע שהוא לעולם חסר, ההסתכלות שלו סובייקטיבית וחלקית, ועל כן הוא חייב להקשיב לרועים הגדולים, אלו שמידותיהם וישרותם בנויים בקרבם היטב, וממילא את מה שהוא רואה הם רואים ומפרשים אחרת, בצורה מעולה ונכונה יותר. אך לא די בהקשבה חיצונית למלל ולתוכן, אלא צריך הקשבה פנימית, כזו שהאוזן היא רק מכשיר שלה והדברים אמורים להיכנס ישר אל תוך הלב ולא להיעצר במוח. את התוכן צריך להפנים, ליצור הזדהות עמוקה איתו, ולזה לא די בהבנה אינטלקטואלית, אלא צריך את הרצון להתעלות, וכשהרצון העמוק הזה חלש, בהכרח גם כושר ההקשבה הפנימית נחלש עימו. וכשכושר השמיעה הפנימית חלש, את מי שומע האדם? הווי אומר את עצמו! ושוב הוא נכנס לכלא ולמעגל קסמים של דמיונות שהוא מתעלה אבל באמת הוא נשאר במקרה הטוב על מדרגתו. ולמדנו, שמה שנצרך יותר מכל הוא ההבנה שצריך להיות בבחינת הולך. כלומר אחד שעומד בענווה ומעמיד למבחן את עולמו הפנימי, מוכן לוותר על תפיסות ותובנות שיש לו כבר ולא להיות נעול עליהם וכלוא בהם. היכולת להקשיב הקשבה פנימית תלויה במוכנות ללכת, לעזוב לעיתים את ה"בית" החמים והמוכר, של ההבנה הקטנה והסובייקטיבית שלי כפרט, ולהעמיד אותו למבחן מול האמת הגדולה המושפעת ומועמדת ע"י הגדול ממני. וזו כבר תכונה אנושית מעולה, שהרי אנו יודעים שהמלאכים נקראים "עומדים" ולעומתם האדם נקרא "מהלך".