הרמב"ן, בפירושו על התורה (ט"ו, י"ח), מבאר את ההתקדמות שבכל הבטחה והבטחה. עם התקדמותו והתעלותו של אברהם. מתחזקת גם ההבטחה על ירושת הארץ. השלמת ההבטחה, לפי הרמב"ן, מופיעה עם קיום ברית המילה: "לאחוזת עולם". ערכה של הארץ וקישורה לבחירתו של עם- ישראל וייעודו עולים בצורה ברורה וחדה לאורך הפסוקים

הזכיה לארץ קשורה בקשר בל יינתק עם התבררות הייעוד והבחירה של ישראל.

הלא דבר הוא! ברית בין- הבתרים, שמשמשת עבורנו מאורע כ"כ עליון ונישא, אירוע שמתגלים בו הדביקות והקשר בין אברהם וזרעו לבין ריבונו של עולם- ברית זו נסובה סביב עניין ירושת הארץ: "במה אדע כי אירשנה". הארץ היא הנושא המרכזי לאורך כל פעולתו האדירה של אברהם.

אין זאת אלא ש"ארץ- ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני, לאומה... ארץ- ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה..." (אורות, עמ' ראשון).

הארץ איננה מקום טכני, עליו פועל האדם. סגולות הנפש החבויות בתוכנו, עמוק מעל התודעה האנושית, זורמות במעמקי הארץ הקדושה. לכל דבר יש מקום, ולכל דבר יש אופי. כל עם או יצור ואופיו המיוחד, ובהתאם לכך מקומו המיוחד. המקום הוא בעל אופי ותכונות. הוא המעורר בתוכנו את התכונות שעמהן אנו נפגשים בהיותנו במקום. ארץ- ישראל מקפלת בתוכה את התכונות המיוחדות לישראל. המפגש של עם- ישראל עם הארץ מעורר בעם את התכונות שנמצאים בארץ, את תכונותיו שלו. אנחנו באים אל הארץ לבנות ולהבנות. מתוך הבניה של הארץ אנחנו נבנים. כל אבן וכל בית, שמתוספים לבניין הארץ, מסייעים להתעוררות קלסתר הפנים העמוק שלנו! בניין הארץ איננו צורך טכני. זהו הציר שסביבו נעה ומתפתחת גאולת של ישראל וגילוי כל מלוא שיעור קומתם. כל תהליך הגאולה ובנין הרוח שלנו מתפתח במקביל להתפתחותה של הארץ. כל תו של חיים וסגנון הבעה רוחני שמתחדשים עולם הרוח שלנו- יונקים את לשדם מעוד גבעה והר שמתמלאים ביישוב ופרדסים. לכן כל כך יקר וחשוב לנו יישוב הארץ. זהו חלק מהתהליך הפנימי של גילוי חיינו. וכלל לא דבר נפרד ממנו. איננו "עובדי אדמה", לא המצאנו "בת חדשה". הכל כתוב וגנוז בראשית יצירתנו, כאן בצעדים הראשונים של אבינו הראשון. "מעשה אבות סימן לבנים". אנו מגלים את עצמנו, צמאים להתגלות בלתי פוסקת של מעיינות רוח הקודש שמפכים בתוך נשמתנו, משתוקקים בכלות הנפש לדבקות מוחלטת במקור הכל, בבורא יתברך, תאבים למלא כל חדר מחדרי חיינו בעומק ועצמיות. ומתוך מאויים אלו אנחנו מוסרים את נפשנו על הארץ הזאת כי בה אני מוצאים את עצמנו, ומתוך המפגש איתה, כחתן עם כלה, נולדים כל אוצרות נשמתנו. לזרעך אתן את הארץ הזאת.