ידוע הדבר שלאיכות ואופי המפגש הראשון של האדם עם הזולת יש השפעה גדולה על כל המשך הקשר ביניהם. הרושם הכי ראשוני לעיתים קובע ומכריע את כל מערכת היחסים. על כן ישנה חשיבות גדולה להתבונן על המפגש הראשון שלנו עם אברהם אבינו, אברהם העברי, זה שנמצא מהעבר האחד וכל שאר האנושות מן העבר השני, שזו תכונה שלו ולא רק תיאור מצב, תכונה של מוכנות מתמדת להיות נאמן לאמת ולו גם במחיר של בדידות וניכור מכל שאר האנושות, אע"פ שבעומק העניין כל כולו מלא אהבה וחיבור אמיתי ואחראי לטובתם של כל בני האדם ושאר הנבראים.
"ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", זה המפגש וכנראה שזה המוטו. עוד בלי להיכנס לבירור שהתורה לא מודיעה לנו קודם על צדקותו של אברהם ושלא המדרגה הבחירית אישית שלו הביאה לפניה האלוקית איליו, אפשר לדייק בפסוק כמה עיקרים.
ראשית יש לנו דיבור אלוקי אל אברם. הקב"ה "פונה" לאברהם, וזהו חידוש עצום להבין שאע"פ שהמהלך השכלי וההגיוני במיטבו שולל את היכולת של המפגש של האדם עם היסוד האלוקי, ושהקב"ה בכלל "מעוניין" ואף יוזם קשר עם האנושי המוגבל והחסר. זאת ועוד, הדיבורים האלו מתחילים מהאדם וממחשבותיו, ולו גם אם יהיה הטוב שבאדם בכול פרמטר אפשרי,אלא יסוד הרבה יותר גדול ומוחלט מכל המוכר לו מחייו הוא זה שפונה אליו.
והדיבור הזה מתאפיין בציווי. הדיבור האלוקי תובע והוא לא מסתכם באיזושהי חוויה רוחנית נהדרת בחיים ותו לא, אלא פונה אליהם בצו. והצו הזה לא "מסביר" את עצמו ומשכנע, אלא הוא עצמו מחייב מאחר והוא בא ממקור הכל, המחייה כל וממילא בוודאי דורש את טובת הכל. ההיענות אליו היא היותר מתבקשת, טבעית ונכונה, לא מצד הכפייה החיצונית אלא כי בעומק העניין היא הטעם לכול.
וההודעה הראשונה היא הציווי ללכת, להיות הולך והולך מחיל אל חיל. לעולם לא להישאר ולהתקבע על מדרגה גבוהה ככל שתהיה, אלא התעלות מתמדת שדורשת השקעת אנרגיה, אומץ ונכונות לעזוב את המוכר והנעים ולחפש את הטוב ממנו, התעלות שבהגדרה תשבור כל קונספציה אנושית מוגבלת ותתור אחרי מה שלמעלה ממנה, מהפכנות וחדשנות כאופי ולא כמעשה חד פעמי, במקרה הטוב, במהלך החיים. כמובן כאן נכנסים דברי רש"י המבאר שההליכה הזו היא לטובתך, אבל לא כי אתה מחפש את טובתך ועסוק במילוי שאיפותיך האישיות ומעמיד את עצמך במרכז, אלא כי עצם ההליכה טובה לך והמחיר עליה לא חשוב.
וההליכה הזו היא "אל הארץ". אם היינו עלולים לחשוב שההליכה הזו אמורה ליצור טיפוס נע ונד כל ימיו, לא יציב ולא קבוע, תלוש ומטורף מהמרוץ הזה, באה התורה ומלמדת שלא זו מגמתנו. מגמתנו היא ההגעה אל הארץ, קביעות ויציבות, שלווה פנימית שלא סותרת את הסערה הפנימית גם היא. וגם ארציות במובנה הפשוט, חיים מלאים ורחבים על כל מדרגותיהם, לא שוללים גת הטבעיות הארצית, אלא נותנים לה מגמה ואיכות.
אבל כאן מתברר שגם הארץ היא בבחינת "אשר אראך", אלך ואראה לך יותר ויותר. מוכנות ללכת גם אם המסקנה לא מוכרת מראש, לא הכול ידוע על ההתחלה, הדברים יתבהרו תוך כדי ההליכה ומתוכה. ואותה התעלות רוחנית מתמדת, לא זו בלבד שאינה שוללת את הארציות, אלא גם אותה מתקנת, מעלה ומקדמת, לא רק במובנים הפיזיים והטכנולוגיים של שיפור איכות החיים, אלא בעיקר מה שטבע הארץ יחזור אף הוא למקוריותו, לא יהווה מחסום כלשהו לעולם הרוחני המבקש לחול בו ולחולל בו את עיקר חידושו המהפכני, שיברר שהנה הכול "טוב מאוד"!
זה הא' ב' של אברהם אבינו, ושלנו בניו.