כל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה- חזרו (רש"י מחז"ל).
לשלושה ניסים מיוחדים זכו האמהות באוהלן- נר דלוק, ענן קשור וברכה בעיסה.
וכבר כתבו קדמונים, ששלושה הניסים הללו קשורים בשלוש מצוות שהאשה מוזהרת בהן, שקיומן והזהירות בהן זיכו את האמהות באותם ניסים, בדרך של מידה כנגד מידה:
כנגד הזהירות בהדלקת הנר זכו בנר דלוק, כנגד הזהירות בנידה זכו בנר קשור, וכנגד הפרשת החלה- זכו לברכה בעיסה. (עיין גור אריה למהר"ל, של"ה ועוד)
גם במשכן, היה ענן ד' על המשכן, נר מערבי הדולק כל השבוע ולחם פנים חם כיום הלקחו (עיין שם משמואל).
הענן הקשור- "הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש" (מהר"ל, גור אריה). הענן נמצא מחוץ לבית, מעל לבית. הוא חופף על הבית, אך איננו חלק מהבית עצמו. ענן זו המציאות הבלתי נתפסת במושגים אנושיים רגילים. אנו קשורים אליה, אבל איננו תופסים אותה. היא מופשטת, ערפילית. השראת שכינה וגילוי א-לקי מלווים בענן. זהו סוד קישורנו אל מה שמעבר, אל הנסתר, אל הא-לוקות. הקשר הזה איננו ממלא "פונקציה" מסוימת ב"חיים שלנו", אבל הוא המקור האמיתי לכל אושרם. השמחה, ההתחדשות, השמירה והיציבות- נובעות כולן מהשייכות אל המימד הא-לוקי, אל הענן.
והדרך לזכות להשראת השכינה, לענן קשור על האוהל, היא שמירת הטהרה. הטהרה איננה עוסקת בפיתוח החיים ובהארתם. הטהרה היא התאמת החיים אל מה שמעבר להם. בשמירה על הטהרה אנחנו נשמעים להדרכה א-לקית, שמכוונת כל כח וכל נטייה לצורתם המדויקת. זו עבודה מדויקת מאד, קפדנית וחודרת לפרטים. כל מעשה, כל גילוי של כח פועל, צריך להיות מותאם למקורו האמיתי, לקיום הא-לקי. ככל שסדרי הטהרה מנהלים את החיים באופן ישר ונקי, כך החיים מהווים מציאות ראויה יותר לקבל לתוכם את האור הגדול.
הנר הדלוק- כבר נמצא בתוך הבית. הבית מתמלא באור. החיים צריכים להיות מוארים ולא חשוכים. חיים חשוכים הם חיים של עיסוק בפרטים רבים בלא מבט כללי. בחדר חשוך אי אפשר לראות את החדר כולו, אפשר רק למשש כל פריט ופריט לבדו. לפני שניגשים אל כל פעולות החיים, צריך להאיר את החיים. הארת החיים פירושו נתינת כיוון, מגמה, וממילא- משמעות, לחיים. האור זו התודעה, הרוח, האטמוספרה התרבותית והרוחנית שבה החיים צומחים. הדלקת הנר בערב שבת מעניקה לחיים שבבית את המבט הנכון. השבת- היום בו מתרכזות השאיפות לשלמות ולתיקון המציאות. יום של מפגש עם הכוחות הרוחניים שבחיים, "נשמה יתירה". הדלקת נר לכבוד השבת היא הארת חיי הבית לאור עניינה של השבת. זו השאיפה לתת לחיים את הרקע והכיוון. יש מטרה גדולה לחיים, יש אידיאל כללי שמאגד את כולם אליו, ומתוכו החיים מקבלים את ערכם האמיתי. "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (שבת כ"ג).
הברכה בעיסה- היא הצלחת החיים ושגשוגם. העיסה היא האוכל שאנחנו אוכלים, החיים שצומחים וגדלים בתוך הבית. לחיים יש צרכים, והלחם הוא הביטוי לענייני הפרנסה והסתעפויותיהם. "ונתת לי לחם לאכול..." (בראשית כ"ח, כ'), "...ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", ולחם לבב אנוש יסעד". הצלחת החיים צריכה לסייעתא, שהרי היא איננה לגמרי תלויה בידינו. עד כמה שנשתדל ונתאמץ, בסופו של יום ישנם גורמים שאינם בשליטתנו, ושם אנו תולים בטחוננו במקור הברכה, בסייעתא ממרום. ומתפללים שתשרה ברכה במעשה ידינו. הברכה שבחיים באה בזכות ההפרשה. בהפרשת החלה אנחנו לוקחים חלק מהלחם, חלק מצרכי החיים שלנו, ומפרישים אותו מאיתנו, מקדישים אותו ולא נהנים ממנו. מתוך החיים אנחנו מוצאים חלק, ומוציאים אותו מהמסלול של סיפוק הצרכים הקיומיים. היכולת של האדם להפריש מתוכו חלק היא המקור לברכה שתשרה במעשיו. בבחינת "עשר בשביל שתתעשר". כעשר האדם מקדיש מתוך סדר חייו הרגיל חלק לעבודת הקודש- חלק של אוכל, חלק של זמן (בהקדשת עיתים לתורה), חלק של מקום- הוא למעשה מקשר את הקודש לחייו. הקודש נכנס לתוך החיים, יש לו מקום בתוכם. הוא לא עומד נפרד מהחיים, רק מרחף ממעל או מאיר. הוא שורה בתוכם. בהפרשת החלק אל הקודש מתעלים החיים אל קישורם לקודש, ומכאן מקור הברכה שבחיים. ההצלחה, השגשוג, ההפריה- ממקור הקודש הם באים. החיים כשלעצמם עומדים על מקומם. התרבותם והתפתחותם תהיה כפי קישורם למקורם, לחיים הבלתי פוסקים, לא-לקים חיים.