בפרשת חיי שרה אליעזר, עבד אברהם, הולך לחפש את האישה המתאימה ליצחק. הוא מוצא את עצמו מחפש אותה דווקא ליד באר המים. גם יעקב מוצא את רחל ליד הבאר, וגם משה לפי המדרש הלך במיוחד ליד הבאר, ושם נפגש עם בנות יתרו והתחתן עם ציפורה.
אומר המהר"ל, בספרו גבורות ה', שלא במקרה זיווגו של האדם משול לבאר מים. האישה נקראת באר. באר אינו בור מי גשמים אלא מקום בו המעין, המים הטמונים באדמה, יוצאים לפתע החוצה. אנחנו יכולים לדבר הרבה על תורה מן השמים, יכולים הרבה להאמין בהדרכות אלוקיות נפלאות ושמימיות, אבל אם אין תשתית בנפש האנושית, אם בטבע האדם אין שייכות לאותן הדרכות, כל התורה לא תוכל לחול במציאות, לא יהיה לה כלי קיבול. התורה יכולה לבוא מן השמים כי בתוך נפש האדם פנימה יש מים, יש תוכן אלוקי עליון, יש צלם אלוקים שבאדם. הגשם שבא ממרומים שווה למים הנובעים ממעיינות התהום של האדמה. כשהאדם בא לחפש את בת זוגו הוא בא להיפגש עם התורה שנמצאת כבר במציאות, עם רצון ה' שכבר קיים בטבע. כך נבנה בית, בית שיש בו ברכה, בית שבו השכינה היא טבעית, היא מונחת בלב.
"תורת אמך"- יש לנו שלושה אבות וארבע אימהות. האמהות שלנו הן התורה החיה הזורמת בנפשות, שהיא הבסיס לכל היכולת להופיע אחר כך את התורה שבאה משמים, שבאה ממרומים. לכן אומר המהר"ל בספר תפארת ישראל, במעמד הר סיני הקדים הקב"ה לדבר עם הנשים ורק אחר כך עם הגברים- "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל", הקדים ה' את בית יעקב. אם יש בית, אם יש תשתית נפשית רוחנית, נוכל אחר כך להכיל בתוכו ערכי נצח. שרה היא עקרת הבית וכששרה אימנו מסתלקת, מסתלקת השכינה מן הבית, מן האהל. ועם שובה של רבקה ישובו הברכה בעיסה, הנר הדולק והענן הקשור. כל הסימנים המובהקים של מעמד הר סיני, של המשכן שבו יש את לחם הפנים, את המנורה ואת הארון. הכל תלוי באמהות, באמותינו הקדושות. לפי מדרש תנחומא ההספד שנשא אברהם בתחילת הפרשה, הוא הוא המזמור "אשת חיל" שאנחנו שרים בבית מידי שבת, "אשת חיל מי ימצא". בה תלויה כל השראת השכינה, עליה מוטל כל עול הבית.
שבת שלום