שתי מצוות נצטווינו ע"י הנביאים ביחס לשבת: כבוד שבת ועונג שבת. "וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד". הכבוד- עיקרו בערב שבת, בכל ההכנות לקראת היום, והעונג- בשבת עצמה (ראה רמב"ם הל' שבת פרק ל'). הדלקת הנר לקראת שבת שייכת לשתי המצוות גם יחד. כך עולה מלשון הרמב"ם: מחד, "יהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן" (פרק ל', ה"ה), ומאידך, "הדלקת נר בשבת... בכלל עונג שבת" (פרק ה', ה"א. ועי' חי' הגרי"ז מבריסק על הרמב"ם).
נראה, שחכמינו ז"ל רצו שאדם ידליק נר לכבוד השבת, אלא שהדלקת הנר היא בעלת ערך מצד העונג שיופק ממנה בשבת. א"כ, האדם "נדרש" לייצר לעצמו עונג- שבת ע"י הנר, שיאיר לו בשבת. וזהו כבודה של השבת, המביאה עמה אור ועונג.
הטור (סי' רס"ג) הביא בתחילת הלכות הדלקת הנר את מאמר הגמרא, וכך לשונו: "ויהא זהיר לעשות נר יפה, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת הויין ליה בנים תלמידי חכמים".
גם מדברים אלה נראה, שהדלקת הנר איננה פתרון לבעיה אלא עניין לכתחילאי. אין כאן איזה צורך או הכרח גרידא, שלא יתקלו ולא יכשלו בני הבית בחושך, אלא ערך עצמי בהדלקת נר לכבוד שבת. עם כניסת השבת מגיע האור.
תקנה זו מחדירה בנו את היחס לשבת ולקודש שבחיים בכלל. הדלקת הנר, כמו פעולות נוספות, נועדה לפעול דרך כח המדמה, הדמיון המתרשם מהחושים. לא די בידיעה בלבד, ותהיה המוסברת או העמוקה ביותר, על כך שהקודש הוא מקור החיים וממנו יקבלו החיים את ערכם וכיוונם.
ידיעה אמיתית זו צריכה לחדור בתוככי הנפש. עד לתחושה הפשוטה והטבעית, ש"אורה זו תורה". לשם כך לא מספיקות ההסברות השכליות. יש צורך בפעולה מוחשית, החודרת דרך הדמיון אל הרגש והרצון. כל ילד יהודי מתרשם וסופג את ההכרה הפשוטה- עם השבת מגיע האור, עם הקדושה בא היופי והנֹעם. הארת הקודש היא הארת המציאות. בלעדי הקדושה אנחנו שרויים בחושך, בעולם של פרטים וסתירות, בלא אחדות והרמוניה, בלא מטרה ומגמה. (כדאי לראות יסוד זה בספר עין- איה על המאמר הנ"ל בגמרא, מס' שבת דף כ"ג.)
רגעי הדלקת הנר מיוחדים הם. יש בהם סגולה מיוחדת לשפיכת שיח מקירות הלב, להתעוררות רגשי טוהר. אם הבית מעבירה דרך תחושותיה, ודרך נרותיה, את המעמד הנפשי אל כל בני הבית. הנה האור מגיע, הנה השבת, הנה מקור הברכה. הילדים צריכים להתרכז סביב האם, הבית צריך להימנע מעיסוקים וטרדות אחרות. "עשרתם, ערבתם"- סיימתם את ההכנות, את העיסוקים השונים- "הדליקו את הנר". רגעים אלה, המתייחדים בפעולות מוחשיות, הן כהזדמנויות עבורנו לספוג את השייכות אל הקודש אל תוך הטבע הנפשי שלנו הקישור שלנו אל ענייני העבודה, היראה והאהבה, איננו רק קישור לימודי ועיוני. הוא קישור של חיים, והוא צריך להיות מוטבע בהם באופן עמוק בתוכם. לא בהסברים אלא במעשים, בעובדות חיות וממשיות.
וככל שאדם זהיר בנר, ומשתדל להדר באור הבא אליו עם היום הקדוש- ככל שזו עמדתו, כך תופס הקודש את מקומו המאיר, ושאיפה נסתרת- חיה ופועלת- זו תלך ותתן את פירותיה בחייו של האדם, אם לא בו אז בבניו. "הויין לו בנים תלמידי חכמים". "כי מה שהוא סתום במעמקי הלב של האבות מתגלה בפועל בבנים" (צדקת- הצדיק, אות ס"ג). שבת שלום.