מדוע איננו מהרהרים במחשבות כאלו בעוד האדם חי בינינו? מפני שאיננו מיחסים חשיבות ליום החולף. כיום אתמול כי יעבור, כשלג דאשתקד, אנו רגילים לבטל את ערכו של יום בודד שהיה וחלף לבלי שוב. בהתאם לפילוסופיה זו, באים קלי הדעת ומזלזלים בכובד משקלם של ערכי מוסר ואידיאלים. אם אין זיכרון ליום שחלף אמש, אין גם משמעות רבה ליום ההווה. אכול ושתו כי מחר נמות. כלומר: כשם שהיום אין שום ערך ליום האתמול ומאורעותיו, כך יוכר גם מחר חוסר ערכו של היום הזה. כל שנותר הוא, אם כן, להתמסר אל הנאת הגוף המוחשית, למרות שברור שגם ממנה לא יישאר כל קיום וממשות בעוד רגע קל.

רק פטירתו של אדם קרוב, עוצרת לרגע אחד את שטף הרגעים חסרי המשמעות, ומאלצת את המחשבה להתעכב אצל ערך חייו של המנוח. שכן כאן כבר לא מדובר על היום החולף, אלא על מציאות קבועה שהייתה ואיננה עוד.

אולם כל השקפה זו בטעות יסודה. שום יום אינו חולף ועובר כלא היה. "ימים יוצרו ולו אחד בהם" אמר דוד המלך בתהילותיו. הימים הם בריאה. כל יום הוא פרק של תיקון עולם. סכום מדויק של ימים נברא למטרה מוגדרת. לכל יום תפקיד מסוים לכל אדם ואדם. אם יעשה את הנדרש ממנו וינצל את היום הזה, הרי אותו היום עומד לו לאותו אדם ומצטרף הוא אל השלמות שקנתה נפשו.

ישנם צדיקים שכל ימיהם כאלו. אלו הם הצדיקים ה"באים בימים". הרי הם מן החיים בעולם הזה, יחד עם ימיהם. ובהתקרב עיתו של אדם להסתלק מן העולם קרבים גם, כביכול, הימים הללו, להיאסף גם הם אל צרור החיים. להתחבר אל שרשם הקבוע וקיים, מעל לכל השתנות של עבר הווה ועתיד ומעבר לכל אפשרות של חלוף ועבור מן העולם.

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה" מן כללי הכללים, סיכום המאה דרך המניין המפורט יותר- סיכום עשרות השנים עד לפירוט מדויק- היחידות. היו הימים כולם ראויים לשמם, כולם מלאי ערך נצחי, המתנשא מעל לחיי העולם הזה, המוגבל למושגים של עבר הווה ועתיד. על כל יום בחייה ניתן היה להתייחס כשם שמתייחסים לכללות חייה. כל יום שחיתה בו מצדיק סיכום והתבוננות לעצמו, כשם שמתבוננים על חיי האדם שנפטר. לשנים כאלו ייקרא בצדק- חיים. שני חיי שרה.