אברהם הוא עמוד החסד, ואי אפשר להפריז בחשיבותו ומרכזיותו של החסד, שכן "עולם – חסד ייבנה", והקב"ה ביקש לברוא את העולם במידת הדין, וראה שהוא לא יתקיים בדין, ועל כן שיתף את מידת הרחמים, והחסד ענינו להביא ולאפשר את הופעת הדין וקיום העולם בכלל. ודווקא מכאן למדנו, שהחסד והרחמים הם שניים לדין, שהדין הוא פסגת כל הפסגות ורום כל השאיפות, לא של האדם הפרטי בלבד אלא בעיקר של הבריאה כולה.

מה משמעות הדבר שהדין הוא לב העניין? מה "לא טוב" בחסד? אלא שהחסד הוא ה"בדיעבד", הוא ההופעה שלאחר שיש כבר איזה שהוא יש, ואותו היש תלוי לשם קיומו בגורם חיצוני, שמחיה אותו מרצונו החופשי, בין כשהוא ראוי לכך ובין כשאינו. נותן החסד נמצא בעמדה אלטרואיסטית כלפי מקבל החסד, והמקבל מודה בהזדקקות המתמדת שלו אל הנותן. בוודאי שחסד הוא דבר טוב, אלא שמקום הסכנה הוא בכך שעלול להיווצר הרגל לא מוסרי מצד המקבל, להיות כזה לעולמים, להיות תלוי באחר, לקבל לעולם מתנות חינם ממישהו אחר, יהיה מי שיהיה.

השאיפה היותר אידאלית של הבריאה היא לעמוד על רגליה העצמאיות שלה, להיות ראויה למה שראוי לה מכוחה העצמי, מהכלל היותר גדול ועד הפרט היותר קטן, שהכול יהיה קיים בדין, ולא משום צד של מתנת חינם.

אם נרצה נוכל לומר, שהחסד מאפשר זמנית את קיום הבריאה, אבל החסד הוא עקר במובן שהוא עלול לא לאפשר שום תהליך של התקדמות, של התבגרות ועמידה לא תלויה באחר, והדין הוא נקודת מקור החיים שגורם להם לצאת לתהליך לא נפסקת לעבר הראויות לקיום בדין. עולם של חסד בלבד הוא עולם מסוכן ועולם מת, נטול תנועה של התקדמות ועצמאות, ורק הדין שהוא יסוד העולם ומגמתו היותר אחרונה ועליונה, הוא מה שמניע את הכול להשתכלל, ובזאת הולך ומוציא אותו ממעגל הקסמים של התלות הקיומית, וממילא אל השמחה והאושר היותר גדולים.

במובן הזה, יצחק הוא הלב של שלושת האבות, האב המרכזי, העליון שבהם, התכלית של החיים כולם. כל כך עליון שלכן מובן למה הוא כזה נסתר, עליון, עולה תמימה שאין העולם יכול לשאת אותו בכלל אלא כשאיפה היותר מאוחרת.

נקודה למחשבה. איפה בחייך מורגשת נקודת הדין? מתי די לך בחסד? האם לדעתך אפשר כלל להתקיים ללא חסד?

______________________________________

*מתוך קריאה של שמונה קבצים, קובץ ה' פיסקה קס"ד.
[1] על פי מילון הראיה ערך דין.