שעת בין ערביים. עוד יום שהחל עם רגע ראשון של זריחה, יורד על העיירה. עוד יום של עבודה מאומצת אצל אבא, האבא הלא מפרגן, זה שמאז ומעולם לא הראה פנים צוחקות, מעולם לא נתן מילה טובה, זה שתמיד דורש ולא נותן משל עצמו. זה שכולם יראים מפניו, ובניו הגדולים הולכים בדרכו כמעשה קוף.
הצפיפות ליד תחנת הדלק הידנית הישנה הולכת וגוברת. כולם באים למלא את המיכלים לקראת מחר, מספר המשאבות מוגבל, וכאן החוק הוא "כל דאלים גבר" ללא קשר ליושר ולקדימה בתור. החזק שולט בדיוק כמו בג'ונגל. חום גדול, חוסר סבלנות מופגן, עייפות ועצבנות על פני הקהל הדחוק והלחוץ. לא קל.
זרים. במגרש הסמוך לתחנה חונות להן עשר משאיות סמיטריילר חדישות, מהמודל האחרון, כאלו שמזמן לא נראו כאן. גדולות מהרגיל, כאלו שצריכות "משאבת דלק פרטית". ניכר לכל שהן לא סתם של עוד איזה סוחר קטן. חלקן בעלות חלונות משוריינים חסינים לחדירת קליעי כדורים, כאלו שבוודאי המטען שלהן יקר ביותר, אולי מארץ רחוקה, אולי אפילו זהב. ועל כולן ניצבת אבטחה כבידה של נהגים מגודלים וקשוחים, מאבטחים ואנשי מנהלה של השיירה. כאן אין מקום לחוסר ערנות, כל אחד מודע לחשיבות תפקידו, מקצוען, ממושמע לחלוטין למנהיג השיירה, זה שעשרות שנים הוא יד ימינו של הבוס הגדול והנערץ. כל מילה ובקשה שלו היא פקודת קודש, הממולאת בשיא המהירות, האחריות והמקצועיות. אבל עכשיו כולם במנוחה, צופים על המקומיים, מעשנים סיגריה ושותים קפה להנאתם.
מבין אותם הזרים יוצא המנהיג, לבוש טוב, נראה רענן ובטוח בעצמו בדיוק כמו אנשיו, מלא אנרגיות. "שלום ילדה" הוא פונה לאחת הנערות, העסוקה בלמלא את המיכל שבידה בעזרת המשאבה הידנית החורקת והמיושנת. "אולי את רוצה לשאוב לנו קצת דלק למדורה קטנה?" הוא שואל.
והיא, במהירות מפתיעה עוצרת את פעולתה. "בשמחה רבה אדוני", היא עונה בקול שכמעט לא נשמע, בעיניים מושפלות, צניעות ועדינות שנראות לגמרי לא שייכות ל"שדה הקוצים" החברתי הזה, ובה במידה בביטחון עצמי ושלווה מלאה. "ומיד אחר כך אשמח לשאוב דלק לכל עשר המשאיות שלך, שהרי בוודאי אתה ואנשיך עייפים מהדרך הרחוקה ממנה באתם".
וכך בזריזות נדירה, ביחס הפוך בין גודלה הפיזי של הילדה ובין גודל המשימה שהיא קבלה על עצמה מרצונה החופשי לגמרי, ללא שהות וללא השתהות, בלי להראות כל סימן של חוסר חשק או חרטה, בהתמדה עצומה, בלי לבקש על עזרה שהיא, היא שואבת ושואבת ,ממלאה מיכל ומרוקנת, עוברת ממשאית למשאית עם אותו החיוך וסבר הפנים היפות, עד שעמדה באתגר באופן מושלם! ציון עשר עגול!
"והאיש משתאה לה, מחריש…".
ולמדנו מכאן ש"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (ע"פ אורות, אורות ישראל פרק א' פסקה ה').