מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור, מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך רבי". ולא החזיר לו. אמר לו" "ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" אמר לו: "איני יודע - אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמר לו, נעניתי לך מחול לי. אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי רבי, מורי מורי" אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי ?" אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך" אמר להם: "אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל" אמרו לו: "מפני מה?" אמר להם, כך וכך עשה לי. אמרו לו: "אף על פי כן מחול לו שאדם גדול בתורה הוא" אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן". מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". (תענית כ.)

גבולות גזרה

לא כל מידה זוכה לתואר: "לעולם יהא". הרכות מול הקשות, הקנה מול הארז, יש בזוגיות הזו את עיקרי לבטיו של האדם, את מרחב החיים וההחלטות שלו, והאמירה החזלי"ת היא חדה וברורה - עדיף להיות רך. הלימוד על הרכות מובא לנו בסיפור קשה במיוחד ומבעל המעשה עצמו. הרכות הצילה את חייו של ראב"ש. "לעולם יהא רך" לעומת "ובלבד שלא יהא רגיל". רכות צריך לקנות, זה לא רגיל, אבל כשהיא מגיעה אצל מי שיש לו קושי, שיש לו אמת וחוזק - היא מופיעה בגדולתה.

בונים מגדלים

אדם בונה את מגדלו, גדור מכל הסביבה החומרנית, שמונה קומות החולשות על עולם הטבע, יש לו "רב" תרתי משמע. תחושת הסיפוק מתוך השליטה בחומר וההשגה במגדל הרוח הכרחית, בטחון עצמי רב שקצת עובר את הגבול. מערכות האיזון משתבשות והסיגים שבלימוד אינם מנותבים למשבצת ה 64 (ת"ח צריך שמינית שבשמינית גאווה - עצמיות), אלא עומדים כנגד העולם הנורמלי והטבעי, יותר מדי מגדל, פחות מדי עיר. הדרך חזרה לעיר במקום שתהיה בזוית של ירידה לקראת, במאמץ רוחני-נפשי-מחשבתי של תיאום רוחו של המגדל למציאותה של עיר, נהפך למסע נצחון של גיבור השב לעירו. עמדה כזו היא מסוכנת ביותר, אולי תשאר על המסלול ותגיע, אבל זו דרך של קצוות, שפה של נהר שבסטייה קלה עלולים לההפך לחלק ממנו, להשטף בדיבור לא מתאים, פתיחת שפה שאינה לתהילה אלא לטביעה.

יורדים לחיים

אפשר להמשיך לחיות ככה, עלולים לשגות בהתנשאות גם חיים שלמים, אבל יש הזדמנויות, המציאות מגיבה בסטירות לחי, דווקא לגדוליה – גידוליה. אולי זה הכרחי, נפילה כואבת ממגדל גבוה מדי.

יש כיעור במציאות. יש חטאים, והרבה, יש בעיות, חוסר התאמה למטרת הבריאה, העולם עצמו נפל ממגדלו. הכיעור יכול להיות אמיתי ואיתו צריך להתמודד, והוא יכול להיות ענין של זוית ראיה. גם ברום המגדל, כשצופים למטה וכל הבריאה כולה אמורה להצטייר ביופיה ובהתאמתה, יש זויות שבהם הכל ייראה כעור ולא שייך, גם שם למעלה נדרשת עבודה על חוש הראיה, על המבט הפנימי.

שלמות (לכאורה) נפגשת בחסרון. המסר לא מובן מיד. במקומו מודגשת הנבדלות והריחוק, אולי כל העולם דפוק? האם אני המשוגע היחיד שנשאר? אין סיכוי של תיקון ועליה בכיעור כזה, יצר הרע שולט פה על הכל ואולי הכי נכון לחזור חזרה לחמימותו של המגדל.

שלום...

וראה איזה פלא! המכוער הזה אומר שלום, הוא יודע לדבר! ישנה כמיהה ליופי ולטוב למרות הפער העצום. אולי כל המציאות מכוערת אבל שכחנו קצת מי יצר אותה, יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, הכשלון, החטא וחוסר ההרמוניה הנראה לעין אינו בעיה פרטית, זה חלק מהחיים, אפשר לתקן בעיות ואפשר וצריך לחיות ולהחיות את המציאות ביחד עם שלל בעיותיה, היצר הרע הוא לא נפרד מהחיים, הוא חלק מאיתנו, כדאי לומר לו שלום ולהתמודד, עד עלות השחר...

ברק פתאומי

עוצמת הרכות מופיעה בהכרה העצמית בחטא. "כיון שידע בעצמו שחטא". הקנה בעל שורשים חזקים וקשים אך נכפף ומכיר בחולשתו בעמידתו בחיים. הציור המלא של אומן היוצר כלים שלמים וחסרים מכה בר' אלעזר ובבת אחת הוא חוזר לעצמו. אפשר לסבול תזוזות וכפיפות כיון שהשורש חזק, גם אחרי חסרונות חמורים יכולים לשוב ולהזדקף. צריך קצת רכות בשביל יכולת הספיגה ובשביל ההכרה בכך שהעצם, העיקר, אינו משתנה למרות רכות הבשר העוטף אותו.

חוזר אל העיר

אחר הדברים האלה אפשר להתחיל ולחזור ל"עיר", עכשיו בתהליך של כיפוף והנמכת המגדל לחיים. המפגש המחודש אינו חד כיווני, עכשיו יוצאים אנשי העיר לקראתו ונוצר יחס כפול, רבי ומורי מצד עצמו ורבי ומורי מצד עירו. פתאום מתחלפים התפקידים, המכוער כבר לא המסכן אלא העקשן, המציאות צמאה לגדול מהמגדל אך הסגירות והקרירות של החולשות שכמעט ונואשו מתיקון חוצצים בין האור והחיים. התקלה הכפולה, חסרון בהורדת הגודל ל"שטח", בגאווה ועיוורון, וחסרון מה"שטח" בסגירות ועקשנות. ראב"ש מקבל את התואר של הלל – "אל ירבו כמותו בישראל", אחרי הנפילה בחטא, ההכרה והכיפוף הרך, יש פה פוטנציאל של השפעה וסופם של כל הכוחות, גם הרעות והחולות, למחול, להשלים ולהשתלם.

ולסיכום

תורה יורדת לעולם ברכות- ספר תורה כותבים ב"קנה", כדי להיות רלבנטי, מתגלה, צריך להיות "רך כקנה". הכרה בחסרונות, כקנה המתכופף, רובנו בשר רך ופחות עצם. שורשים חזקים, מתכופף אבל אף פעם לא נשבר, חוזר ומתנשא, חוזר ומגלה את העצם הקשה, "אל תקשו לבבכם...", לא רכרוכיות של ספקנות ועלה נידף אלא רוך חיצוני שמסתיר עצי ארז גנוזים, כעצי המשכן. קושי פנימי ורוך חיצוני.