"ויקם שדה עפרון - תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).
קניית השדה ע"י אברהם היא פעולה בעלת משמעות גדולה, ולא בכדי מאריכה התורה בסיפור הדברים.
"תקומה היתה לו", המעבר של הבעלות על השדה מהווה שינוי במהות המקום. המקום מקבל ערך חדש.
"מהות הקניינים של דאורייתא ושל דרבנן איננה לסימן בעלמא בלבד ... על ידי הקנין נוצר יחס נפשי של הקונה אל הדבר הנקנה" (מי-מרום, על התפילה). הקנין הוא ביטוי לגילוי הרצון של האדם בנכס. הדבר הנקנה הופך להיות חלק ממבוקשו של הקונה, חלק מרצונו, חלק מאישיותו. דרכו תתגלה מעתה נפשו של בעליו. ולעומת זאת, כאשר החפץ אבוד מבעליו והוא מתייאש ממנו, הרי מותר למוצא לקחתו, "שמכיוון שאינו ברשותו וגם דעתו אין עליו שנתייאש והוציא הממון מלבו - הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל" (באר-הגולה, עמ' ל"ב). ולכן - "קניינו של אברהם פעל יצירה חדשה במערה וכל אשר בה כאילו מעולם לא הייתה של עפרון. ומתייחסת היא לישראל בלבד" (מי-מרום, שם).
המעבר של שדה המכפלה לרשות אברהם הוא מעין בבואה לתהליך הכללי של ירושת ישראל את ארצו, שכמו קניינו של אברהם - גם היא איננה מעבר טכני אלא הטבעת החותם הישראלי הטהור בחיי ארץ נחלתנו.
לאור זאת, ניתן להבחין בשני שלבים בתהליך הקנייה של מערת המכפלה.
בשלב הראשון, עד שמתרצה עפרון לתת את השדה (פס' א' - י"ב), אברהם בא כמבקש וכמעט כמתרפס בפני בני חת. פעמיים הוא משתחווה (ז', י"ב), ומילות הבקשה מעמידות את בני חת במעמד גבוה, כמתרצים ונותנים לאברהם. תיאור בני חת כנותנים חוזר ונשנה כמה פעמים: תנו לי אחוזת קבר (ד'), ויתן לי, יתננה לי (ט'), נתתיה, נתתיה (י"א). גם הביטויים של אברהם מעמידים אותו כתלוי בבני חת: "אם יש את נפשכם", והוא לא נפרד מהם: "תנו לי אחוזת קבר עמכם", "בתוככם לאחוזת קבר". עד כדי כך מגיעים הדברים, שחז"ל בכמה מקומות ראו את גדולתו של אברהם במעמד זה, למרות הבטחת ה' על זכותו בארץ (ראה ב"ב ט"ו:, שמות רבה, ו' ד').
לעומת זאת, משעה שהסכים עפרון להסתלק מהשדה ולתתו לאברהם, משתנה הסגנון: "נתתי כסף השדה קח ממני, ואקברה את מתי שמה". אברהם נותן ועפרון לוקח. אין יותר השתחויות, אין יותר התרפסות ותלות. מעתה - "ויקם שדה עפרון ... לאברהם ... תקומה היתה לו", וכל זאת לעיני בני חת", בגלוי לעין כל, לבל יהיו על כך עוררין.
אולי רמז יש כאן לשני שלבים בירושת הארץ ובגאולתן של ישראל. "הגאולה העיקרית איננה רק זו שמפטרת את ישראל מן הגלות, אלא היא גילוי אור חדש ... אור מבהיק ונפלא כזה אשר כל הנמצא בהויה מכבר איננו כלל בערך נשגבות האור ההוא. ולזאת, אי אפשר שנזכה אליו על ידי שום מגע ומשא איזה שהוא עם העמים ..." (מעיני הישועה, עמ' כ"ט). רשיון האומות, "שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות", הצורך לעלות לארץ ישראל מתוך הסכמת העמים - נצרך בשלב הראשון של הגאולה המחייב את התרצות אומות - העולם לשחרר את ישראל מתוכם ולאפשר להם לגלות את ישותם העצמית - עצמאית. ומכאן ואילך, הולכת ומתגלה עצמיות החיים הישראליים, שאין בהם העתקה או דימוי כלשהו למציאות הקיימת, אור חדש על ציון תאיר.
אפשר, שנרמז עניין זה גם בהלכה המגדירה את דרכי הקניין מגוי, שכבר הוזכרה בהקשר לפרשיה זו בדברי המפרשים האחרונים (ראה באור החיים הק' ובמשך חכמה). הלכה היא, שישראל אינו קונה מגוי בכסף, אלא משעה שקיבל הגוי את הכסף הסתלק מהקרקע וישראל יזכה בה לאחר מכן בקניין שטר או בחזקה (ראה גמ' ב"ב נד: ושו"ע סימן קצ"ד). משעה שקיבל עפרון את הכסף - הסתלק מזכותו בשדה. לא הוא נתן את השדה לאברהם, לא מכוחו בא אברהם לזכות במקום. הוא את רשותו סילק, ומעתה זוכה אברהם בשדה בקניין חזקה כזוכה מן ההפקר. זכות ירושתנו על הארץ איננה יונקת מהרצון הקיים במימד האנושי, ואיננה מקבלת את אישורה מגילוייו. זכותנו נעוצה בכח החיים הקדוש הנטוע בתוכנו, וככל שנדע "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חים ישראליים", להבלע ברוח ישראל (עיין אורות עמ' קמ"ז) - כך נזכה להתממשות אחיזתנו המלאה, האיתנה והעצמית בכל עוצמת שלטוננו בארץ חיינו.
"ולארץ ישראל הננו באים, ולגאולה אנו מיחלים ... לא להנצל מכבל הגלות, ולא להמלט מכיעורי מכאוביה המנבלים, לא, ליותר מזה באין ערוך, לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי עד ממקור קודש הקודשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה ... אשרייך ישראל, אשרייך אשרייך" (אורות הראיה, עמ' ס"ג).