רבים הם בני האדם המאמינים במציאות ד', בידיעתו כל הנסתרות ובשליטתו המוחלטת בכל המתרחש. דומים שרבים הם יותר מהכופרים בו. ורואים את העולם ותהלוכותיו נתונים בעד המקרה העיוור. האמונה כשלעצמה אינה דורשת הרבה מן האדם. על כן לא ניכר ונבדל בה הרבה איש מרעהו. איננו יודעים להצביע על פלוני ולומר: זה מאמין פשוט ואילו רעהו- מאמין גדול.
במה יבדלו איפה המאמינים זה מזה? את מי אנו מציינים בהערכה מיוחדת על אמונתו? אנו מלאים הערצה מוצדקת לאותם מאמינים שעלו אל מדרגת הבטחון.
כי הבטחון בד' פירושו: אמונה- בפועל! אמונה המשנה את האדם, אמונה שהגיעה לחוזק כזה שהיא נוסכת בו שלווה ושקט נפשי, עד כי אינו דואג כלל דאגת המחר ובמצבים הקשים ביותר אינו נופל ברוחו.
מה גורם את ההבדל? מדוע שני בני אדם האוחזים באותה אמונה, אחד בוטח והשני לא. זה רגוע ונינוח, בוטח בד', שמח וטוב לב, וחברו- כל כולו דאגה, לחץ והטרדה.
סוד העניין מונח בנקודת הרצון. שאלת השאלות היא האם האדם מאמין במציאות ד' וביכולתו, אך אין לזה ולמאוויו ורצונותיו ולא כלום, או, שכמידת אמונתו וודאותו באמיתות אלה כך מידת חפצו אותן. הוא לא רק יודע שיש אלוקים אלא בעיקר רוצה בכך. לא רק מאמין שהוא כל יכול, אלא גם שמח בזה. כללו של דבר- אמונתו היא לא רק בד', אלא גם ב"טוב ד'".
אדם כזה אינו ירא ואינו דואג, שכן, אם הכל בידי ד' ורצונו הוא שייעשה, אם כן אחת היא אם יהיה לי "טוב" כפי המושגים שלי או "רע" כפי המושגים שלי, שהרי כל מה שעושה ד' הוא טוב. אם כן מה שיהיה הוא ודאי טוב, בין בעיני ובין בעיניו, לפי ששתי הסתכלויות אלו מתמזגות לאחת. ומעתה, מה מקום לחשש ולדאגה? מה שיהיה הוא הטוב. כל זה הוא במי שם מאמין ביכולת האלוקית וגם רוצה בה. אך מי שרק מאמין בקיומה מצב ביטחון כזה ממנו והלאה. שהרי אומנם הכל בידי ד', והוא שיקבע את אשר יקרה, אך שמה זה יהיה קשה ורע?
כאשר מתה ביתו הצעירה של האמורא רב שמואל בר יהודה, ביקשו החכמים מעולא שיבוא עמם לנחם את האב הדואב. עולא, מגדולי חכמי ארץ ישראל, סרב להצטרף , באומרו: מה לי אצל נחמת הבבלים שהיא אינה אלא גידוף, שהם רגילים לומר לאבל: "מאי אפשר למעבד"?- מה אפשר לעשות? וכי האם אפשר היה לעשות מה שהוא היינו עושים?! הלא נתברר שרצון ד' כך הוא ולא אחרת! (ב"ק לח).
תפיסה כזאת שבהפגשה עם המאורע רואה בו רק את היכולת האלוקית בלבד, ללא הזהות פנימית עם הטוב שבה, הרי היא גידוף כלפי מעלה, כאילו אמרנו שההנהגה האלוקית אינה תמיד הדבר הטוב והנכון, חלילה. עולא, שהלך לנחם לבדו, עמד בדבריו עם האב על הדיוק שבשמירה האלוקית על כל אפשרות של הטוב שיגלה: "חס הקב"ה על שתי אומות גדולות (עמון ומואב), ולא החריבן (בסודם) משום שעתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית. אם כך, משראינו שמתה זאת הבת הצעירה, ללא פירות, ודאי שאין כל טוב עשוי לצאת ממנה לדורות. ומשתומם השומע, וכי זאת נחמה?! הלא הוא קובר את הבת פעם נוספת לעיני האב!! אלא שאותם שמזוהים בדעתם לחלוטין עם הטוב שבהנהגה האלוקית, אינם מצטערים על מות לבן, אלא במה שמגמת הטוב בעולם חסרה היא עתה התפשטות. ואם רק ישוכנעו שלא היה כאן כל עצירה בהופעתה של מגמה זאת, ורוח להם, ונוחמו.
תגובתם של לבן ובתואל לבקשתו של אליעזר עבד אברהם בפרשה, נראית לכאורה מלאת אמונה. "ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך, כך ולך ותהי אישה לבן אדוניך כאשר דיבר ד'". הכניעה והציות לדבר ד' מעוררות לכאורה התפעלות. אך במבט מעמיק יותר, נבחין שאין להם כל ביטחון, רק אמונה. הם מאמינים שמד' יצא הדבר. רק עיור יוכל להכחיש מול השתלשלות אירועים שאירע לעבד בדרכו. אולם הם אינם מזדהים ושמחים בכך. הם אינם רוצים אלא מפני שכך דיבר ד'. לא נוכל לדבר רע או טוב, מכלל שאם היננו יכולים היינו לוחמים בכך, אם בדרך "רע" ואם בדרך "טוב". אף אליעזר אינו מודה להם על ההסכמה, הוא משתחווה לד'. הם- אינם ראויים לתודה. והנערה, רבקה, כשנשאלת מתי תלך משיבה בקצרה בהחלטיות אלך! "אף אם אינכם רוצים" (רש"י). אלך, כי זה הוא רצוני, הזהה עם טוב ד', ולא כהסכמה להיותכם בנפש חצויה. כי רצוני כרצון ד', הטוב האלוקי ההולך להגשמתו בכל נסיבות עולם ומלאו.