"יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו..." (מדרש רבה).
המפגש של זיווגו של יצחק עם רבקה מלא הוד. ראשיתו בתפילה: "ויצא יצחק לשוח בשדה" יצחק שרוי ברוממות, הוא מתבודד ומתרחק מעולם העשיה השואן. הוא בשדה ומשוחח. התפילה נקראת שיחה (ברכות כ"ו:). בחינה מיוחדת של תפילה באה לידי ביטוי בהגדרה הזו של התפילה. אנחנו משוחחים עם מי שקשוב לליבנו, קרוב אלינו, שייך לעולמנו, כמעט נאמר- חבר טוב שלנו. "דאגה בלב איש ישיחנה". העמידה בתפילה ברמה של שיחה היא כניסה לרמה רוחנית גבוהה ולמעמקים פנימיים מאד של הנפש. שם, מוצא האדם את ד' כבן שיחו. הוא בעולמות פנימיים מאד, רחוק משאון והמולת העולם החיצון.
מתוך העליה הזו- "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". נאמר על כך במדרש תנחומא: "אתה מוצא שהצדיקים מתרוממים בעיניהם, שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, וכן וישא אברהם את עיניו וירא והנה שלושה אנשים, ביצחק- וישא עיניו וירא". ראיה זו של יצחק שייכת להתרוממותו.
הוא רואה את כל מה שיתואר בהמשך, והכל מהוה חלק מהתעלותו ודבקותו.
הוא רואה את רבקה, שגם ראתה אותו, המפילה עצמה מעל הגמל (רש"י). נפילה זו מלמדת על השייכות הפנימית. רבקה מזהה את מעלתו הפנימית של יצחק, ומרגישה את קדושתו הנסתרת. "ראתה שכינה למעלה מראשו לפיכך הרכינה ראשה" (מדרש). התגובה הכמעט אינסטנקטיבית הזו עומדת לנגד עיניו של יצחק. הרגשת הקדושה החופפת על יצחק מעוררת מיד התבטלות כלפיו, בושה ויראה מפני אותה קדושה. בבחינת "ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלוקים".
כשהבינה שאדם עליון זה הוא המיועד לה, מיד- "ותקח הצעיף ותתכס". יש שלמדו מכאן את המקור לכיסוי הכלה בהינומה. התכנסות, צניעות.
מראה זה הוא לנגד עיניו של יצחק, וכאמור, מרומם אותו למעלה. המפגש עם השלמת ה"אדם" שלו, עם הכח המרגיש וחש את רוממותו, ויהיה מסוגל להכיל אותה לתוך החיים- זהו תהליך של השתלמות המתרחש בתוך נפשו הנסתרת.
יצחק שומע את התהליך הניסי שהביא ל"שידוך" זה, את יד ד' שהובילה את "הזיווג" המשים את צורתם ל"אדם" אחד.
ודווקא בפגישה כל כך מרוממת ונסתרת, אנו מוצאים שהתורה הקדישה מילים מיוחדות לקשר שנוצר: "ויביאה יצחק האוהלה שרה עמו"- כניסה לבית (מקור נוסף לחופה), וחיבור עם רשמי הקודש של "שרה אימו".
"ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה"
"ויאהבה".
"וינחם יצחק אחרי אמו".
דיבורים לא מוזכרים, לא כתוב מה אמרו זה לזה, הקשר הוא נסתר, רגשי קודש, יצחק יודע את אשר רבקה חשה, הוא ראה אותה מפילה עצמה מעל הגמל ומכסה את ראשה. היא מרגישה וחשה את סודו. עליה הוא סומך, בה הוא בוטח, עמה הוא נקשר ובונה את חייו, בה הוא מתנחם.
"ומאז והלאה נקבע בליבה פחד ממנו, ולא היתה רבקה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה..." (עיין העמק- דבר).
רבקה ויצחק לא תמיד יסכימו, פעמים שהדברים יראו קצת מתמיהים (כבפרשה הבאה).
הקשר ביניהם עמוק ממילים. מי ידענו. מד' אישה לאיש. אנחנו יכולים להתרשם ולהתפעל.