גלעד | עמוד נופל

רס"ן שי שמריז ז"ל

בן שאול ודניאלה

נולד במרכז שפירא

בי' בתמוז תשנ"ז 15/7/1997

התגורר במרכז שפירא

נפל בקרב

בי"ד בטבת תשפ"ד 26/12/2023

מקום אירוע: צפון רצועת עזה

הובא למנוחת עולמים במשואות יצחק

הותיר: הורים ושתי אחיות

בן 26 בנפלו

קורות חיים:

בנם של דניאלה ושאול. נולד ביום י' בתמוז תשנ"ז (15.7.1997) במרכז שפירא. ילד שני במשפחה, אח לרעות וסמדר.

שי ("שמריז" בפי רבים) היה ילד מיוחד מאוד, בן אמצעי בין שתי אחיות. עוד מילדות היה חדור מטרה, רציני ויסודי בכל מעשיו. למד בבית הספר היסודי "שפיר" במרכז שפירא ולאחר מכן בחטיבה ובתיכון בקבוצת יבנה. הוא אהב ללמוד, השקיע בלימודיו והיה תלמיד טוב. קשר חם נרקם בינו למחנך שלו. השלים תעודת בגרות במגמת הנדסת מחשבים, עם חמש יחידות לימוד באנגלית, מתמטיקה, פיזיקה, תוכנה, גמרא ותנ"ך.

בילדותו הצטרף כחניך לתנועת הנוער "בני עקיבא" וכעבור כמה שנים עבר הכשרה והיה למדריך. חניכיו הושפעו ממנו מאוד, והקומונרית סיפרה שהכול חיכו בקוצר רוח למוצא פיו, משום שידע להציע הצעות יצירתיות ומקוריות ולפתור בעיות. מלבד זאת הצטרף לפעילויות התנדבות ביישוב – הדרכה בקייטנת "איל"ן", וחלוקת אוכל למשפחות נזקקות.

היו לשי מעגלי חברים רבים – מהשכונה, מהתנועה ומבית הספר. עם כולם שמר על קשר לאורך זמן. בגיל שלוש-עשרה רצה כלב, ולמשפחה הצטרפה וניל, שאותה אהב מאוד.

בתום לימודיו בתיכון למד במשך שנתיים במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי. גם שם השיג בנחישות את מטרותיו, היה נוכח מאוד ורתם את חבריו לעשייה וללימוד. הוא שמר על קשר עם רב המכינה גם לאחר שסיים את לימודיו, ומדי פעם נסע לבקר וללמוד במקום.

התחביבים הבולטים שלו היו קריאה, נגינה, ציור, ריצה וגלישת גלים. הוא ניגן במפוחית, בגיטרה ובקלידים. בהמשך למד לנגן בחליל אירי דרך שיעורים באינטרנט בעת חופשות מהצבא. בחדרו ניצב כַּן ציור עם גיליון קנבס, תמיד מוכן לשימוש. בהיותו אתלט מצוין וחובב ספורט יצא לרוץ לעיתים קרובות, וחשוב היה לו לשמור על כושר גופני.

שי אהב מאוד גלישת גלים והיה איש שיח. חברו נדב, שעמו גלש, סיפר שהגלישה הייתה תירוץ לקיום שיחות, שמהן הפיקו הנאה מרובה. הוא סיפר ששי תמיד ידע לתת עצה טובה. לימים עברו שניהם מסלולים מקבילים בצבא, והשיתוף סייע לברר דברים. עוד סיפר נדב ששי האמין שזכות גדולה היא לתרום לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל ולמדינת ישראל, וידוע המשפט שלו: "אם צריך מישהו, תהיה המישהו הזה", וכך באמת נהג כל חייו – בביטול רצונותיו לצורך הכלל, דבר שבלט מאוד בעת שירותו הצבאי.

שי אהב מאוד ללמוד תורה והגות יהודית. בארון הספרים שלו, מלבד ספרי שירה, מדע בדיוני, ביוגרפיה, צבא וביטחון, הייתה גם ספרות קודש עשירה. לימודי הקודש היו לא קלים, אך שי התעקש עליהם, וכשהצליח לחדור לעומקם של דברים, זה מילא אותו וחיזק את ערכי היהדות ואת החיבור לעם ישראל. כשנשא דברי תורה, הייתה לו דרך מיוחדת לפנות ולהגיע ללבבות של כל אחד משומעיו ולהפוך את המסרים לרלוונטיים ליום-יום שלהם, וכך עשה לימים עם חייליו בערבי שבת. בדרך זו הוא השפיע על רוח הלחימה, על האחדות ועל הגיבוש שלהם, וכך נוצרו חיבורים בין כל הלוחמים שבאים ממגזרי אוכלוסייה שונים, דבר שהרשים מאוד את כל מי שסבב אותו.

בשנת 2017 התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם ביחידה המובחרת "דובדבן" של חיל הרגלים, ובה עשה את רוב שירות החובה. מסלול ההכשרה נמשך שנה ושמונה חודשים, ואת כל הקורסים במהלכו סיים בהצטיינות. לאחר סיום קורס קצינים, שגם את שני חלקיו עבר בהצטיינות, ביקש לשרת בחטיבת הנח"ל, ובקשתו נענתה.

בתפקידו הראשון כקצין פיקד כמפקד מחלקה בהכשרת לוחמים מחזור מרץ 20' בבסיס האימון החטיבתי של הנח"ל. הוא חש ערך ומשמעות רבה בעשייה זו. לאחר מכן מונה למפקד מחלקת צלפים בגדוד 931, גדוד "שחם" של חטיבת הנח"ל, ובלט כלוחם וכמפקד חד ומקצועי. מפקדיו עודדו ושכנעו אותו לצאת לקורס מפקדי פלוגה, וכך עשה. לאחר קורס מ"פ פיקד כמפקד פלוגה בהכשרת לוחמים מחזור מרץ 22' ואחר כך עבר לפקד על פלוגת החוד בגדוד "שחם".

התפקידים האחרונים היו תובעניים ואינטנסיביים מאוד ושאבו ממנו את רוב זמנו ומרצו. את התעסוקה המבצעית עשה ביהודה ושומרון ובקו עזה, ובתקופות מסוימות זכה לחופשות בביתו בתדירות נמוכה מאוד, אך שי אהב מאוד את השירות הצבאי וראה בשירות המדינה זכות גדולה.

למרות העומס הרב מעולם לא ויתר על הקשר ההדוק עם המשפחה, אהב להיות עימם בבית ושמר על קשר קרוב עם הוריו, עם אחיותיו, עם גיסו ועם אחייניותיו. שי היה קודם כול בן אדם – תמיד התעניין בשלום כל בני המשפחה, דרש בשלומם של הסבים והסבתות ולא החמיץ ביקור אצלם חרף עייפותו.

את הערכים האלה, כמו ערכים נוספים שהיו נר לרגליו, הוא העביר לחיילים. הורי חייליו בפלוגה היו מאוד רגועים ביודעם כי שי הוא האחראי על בניהם, מפקד כריזמטי עם שלווה פנימית. הם ידעו שיש על מי לסמוך, שיש מישהו אחראי בשטח שפועל בצורה שקולה והחלטית אבל עם זאת רגיש וקשוב במקומות המתאימים ודואג לכל מי שסביבו. אחד מחייליו, חייל בודד, סיפר כי שי לרגע לא הניח לו להרגיש בדידות. תמיד הקשיב, דאג והקל עליו את המסלול. האכפתיות הזו הורגשה בקרב הפקודים והמפקדים שלו לאורך הדרך. שי הקים קבוצת ווטסאפ עם נשות חייליו הנשואים, כי רצה להבין מה הצרכים ואיך ניתן לעזור.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

שי שהה בביתו בסוף השבוע, ויחידתו הייתה בקו גוש עציון. מפקד הגדוד הזעיק אותו בבוקר, והוא הבין את גודל המאורע ודיבר על כך עם חייליו. למחרת הוטסה הפלוגה לגזרת הצפון והחלו באימוני לוחמה בשטח בנוי לקראת הכניסה ללחימה, אך עד מהרה התקבלה הוראה לרדת דרומה לרצועת עזה. המתח בפלוגה היה ניכר. לפני שעלו על האוטובוסים לכיוון עזה נאם שי לחייליו נאום עוצמתי, נחוש ובה בעת מרגש. הנאום צולם, הופץ ברשתות החברתיות וחיזק גם אזרחים רבים שנחשפו אליו והבינו כמה מחויבות, אחווה ורעות יש בלחימה. בין היתר נאמר בו:

״אין הרבה מצבים בחיים, אין הרבה הזדמנויות בחיים, לעמוד ברגע כזה ולהגיד הִנני ... בכל דור ודור, היו את האנשים שקמו ואמרו 'הִנני'. אמרו 'אנחנו המגן של העם הזה ... יש לנו זכות להיות לוחמים בשעת משבר, בשעת מבחן'. הרגעים האלה הם קשים לעם ישראל, רגעים קשים מאוד ... ואנחנו כאן כדי להגיד: 'לא עוד!' יש דור אחד של גאולה שיודע להרים את החרב, להרים את הנשק ולהגיד: 'יש מי ששומר! וזה התור שלנו!' ... החבורה הזאת שעומדת כאן היא המגן של עם ישראל. ומי שהעז לפגוע במדינה שלנו, בעם שלנו, לפני חמישה ימים, הולך לשלם על זה, ובגדול! ... ועם האמת הזאת, ועם הבהירות הזאת של צדקת הדרך, של זה שאנחנו צודקים, שהטוב איתנו, שהתקווה איתנו, שהאמת איתנו – עם זה אנחנו הולכים להיכנס ולנצח. ויש לי זכות להיות פה ולפקד על חבורה של גיבורים שמרימים את הראש ואומרים הִנני! אומרים – היום זה אני! ... היום זה התור שלנו! פלחו"ד 'שחם' הולכים להוביל את הגדוד לניצחון, וצה"ל ינצח! כי האמת איתנו, והטוב איתנו, והתקווה איתנו".

שי נטע בפקודיו אמונה רבה וכוחות לעמוד איתנים מול החששות ולצאת להילחם. הוא דרש מחיילי הפלוגה שלו הרבה מאוד לאורך כל הדרך, והמחויבות שנוצרה ביניהם הוכיחה את עצמה גם בימי המלחמה. לאחר ההשתלטות על בניין העירייה בג'בליה שבצפון הרצועה, וכמה דקות לפני פיצוץ המבנה, תלה עליו שי את דגל ישראל כדי להעלות המורל של חייליו, משום שהכיר בחשיבותו הרבה.

בימים אלה במיוחד נתן שי את כל כולו למשימותיו ולחייליו. הוא תכנן בקפידה את תוכניות הלחימה, ופלוגתו נכנסה בראש הכוח לקו הקדמי ברצועת עזה. במשך ארבעה שבועות לא דיבר עם משפחתו, וכשטִלפן, היה זה רק לאחר שווידא שכל חייליו התקשרו להוריהם.

לשי הייתה יכולת מופלאה להתחבר לכל אחד, לדבר בגובה העיניים, להבין את מה שנאמר גם בין השורות ולתת מענה מדויק ומתאים. "בשלב כלשהו בלחימה שי הגיע יחד עם החיילים שלו לחוף הים בעזה, וזו הייתה נקודה שבה הם קיבלו הפוגה לאחר ימי לחימה ארוכים, קשים ומתישים", סיפרה אימו. "כל החיילים היו עייפים מאוד, וגם שי, שבמשך ימי הלחימה כמעט לא אכל ולא ישן, למרות הקושי כינס את החיילים לכמה דקות והזמין אותם לשתף אותו ולספר על התחושות. אמר שהדלת שלו פתוחה עבורם תמיד ובכל שעה, וכך באמת היה".

בסוף נובמבר 2023 יצאה הפלוגה מעזה בעת הפסקת האש שנקבעה בהסכם לשחרור מקצת החטופים, ושי נפגש עם משפחתו בשטח כינוס של היחידה בתל ערד. הוא סיפר להם על קורותיו בלחימה, והוריו התרשמו ממנו כאילו היה זה שי אחר – עוצמתי, שלֵו, וניכר בו שעברה עליו תקופה משמעותית. באותו השבוע הוענקה לו דרגת רב-סרן, והמשפחה שוב פגשה אותו בטקס בבאר שבע.

שי נכנס שנית לרצועת עזה עם פלוגתו, ובנר שמיני של חנוכה תשפ"ד הגיע הביתה לחופשה בת יממה. בני המשפחה התכנסו לכבודו, עשו "על האש" וניצלו את הזמן יחד.

למחרת הוא קם עם חום, וחזר לצבא. הם ראו שהוא לא מרגיש טוב, אבל סיפרו שכשקיבל את הפקודה להיכנס שוב לעזה הוא מייד התאושש. שי היה דמות מאוד סמכותית. האמון שניתן בו והנכונות שלו להקריב את עצמו כדי לשמור על חייליו אפיינו אותו גם ברגעיו האחרונים. "ביום שבו שי נהרג, הפלוגה שלו התבקשה להשתלט על שלושה מבנים סמוכים זה לזה", סיפרו הוריו, "אף אחד לא יודע למה, אבל משהו באחד המבנים עורר את חשדו של שי והוא ביקש מהמג"ד להימנע מלהיכנס אליו. זה היה ממש דקות ספורות לפני שהיו אמורים לכבוש את המבנה. המג"ד, שסמך מאוד על שי, אישר זאת. בדיעבד אנחנו יודעים שהחשד של שי היה נכון, המבנה היה ממולכד בצורה ייחודית, וההחלטה הפיקודית והערנות מנעו הרג של לוחמים רבים שהיו אמורים להיכנס למבנה. זה גם המבנה שהתפוצץ כשעמדו מחוצה לו והביא למותם של שי וסרן שאול (שאולי) גרינגליק, חברו הטוב, ולפציעתם של שנים-עשר לוחמים. מבחינתנו מדובר בטרגדיה, אבל יש נחמה בכך שההחלטה הגורלית שלקח הצילה את חייהם של חיילים רבים ויקרים, ולמעשה בכך שי מימש את הבטחתו להורים לעשות הכול כדי להשיב את בניהם הביתה בשלום".

רב-סרן שי שמריז הכהן, מ"פ בחטיבת הנח"ל, נפל בקרב בדרג' תופח בצפון רצועת עזה ביום י"ד בטבת תשפ"ד (26.12.2023), לאחר כשמונים ימי לחימה בהם הלך בראש לוחמיו, תמיד ראשון ונכון לקרב. בן עשרים ושש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במשואות יצחק. הותיר הורים ושתי אחיות.

אחרי מותו מצאו בני המשפחה רשימה ששי הכין, ובה נקודות בעד ונגד המשך שירות במסלול הצבאי. "ברשימת ה'נגד' היה הרצון הגדול להקים משפחה ועוד מספר רב של סעיפים", סיפרה אימו. "בצד שבעד ההישארות בצבא היו הרבה פחות סיבות, אבל כל אחת מהן הייתה בעלת משמעות אדירה מבחינתו. בין היתר נכתב שם 'להגן על העם' ו'תרומה משמעותית'. אני חושבת שאלו הדברים שהכריעו בכל פעם שעלתה השאלה אם להשתחרר או להישאר עוד בצבא".

שי חי חיים קצרים אך מלאי משמעות והטביע חותם באנשים רבים מאוד. הוא נלחם בגבורה עבור ערכים שהאמין בהם בכל ליבו. בהלוויה שלו נמשך שלב ההספדים יותר משעתיים וחצי, מכיוון שאנשים רבים מכל מיני תקופות בחייו רצו לחלוק לו כבוד אחרון.

חבריו מיחידת "דובדבן" הקימו לזכרו אתר אינטרנט, מחווה מרגשת מאוד המאפשרת לקרוא ולהבין מי היה שי עבור חבריו לנשק, חייליו ומפקדיו: https://shayshamriz.com. בקבוצת "ווטסאפ" שבה מאות משתתפים ניתן לעיין בזיכרונות וסיפורים עליו.

באתר יוטיוב, בכתובת https://www.youtube.com/@ShayShamriz, יש סרטונים מהשירות הצבאי שלו (כולל נאום ה"הנני" המפורסם) ומההספדים, סרט שהמשפחה הפיקה במלאת שלושים לנפילת שי, שירים שהופקו להנצחתו ועוד.

ארבעה שירים נכתבו והוקדשו לו. את השיר "לב שבור וגאה", כתבה אחותו סמדר: "מה עושים / כשלוקחים לך את הלב / ומפוצצים אותו / על מטען בלב עזה // מה עושה אחות / שרוצה לאחות / את כל הצער והכאב / ששגור אצלה בלב / מאז אותו היום / שבאו שני קצינים / ואיתם ההודעה / שאחיה האהוב / כבר לא ישוב // מה עושה ילדה / שתקוותה אבדה / כשהעבר מלא חיים / וההווה / דממה // מה עושה אישה / ששכלה את בנה / ודמעתה הפכה מצויה / ומה עושה גבר / שאינו יודע לבכות / ובנו יחידו אשר אהב / נעקד // מה עושה משפחה / שכולה / לב / ליבה שקק חיים / ועכשיו הוא קבור / באדמה / המלאה / בדמה // כי 'בכל דור ודור / היו את האנשים שקמו / ואמרו הִנני / אמרו / אנחנו המגן של העם הזה // (התור) / היום זה הדור שלנו".

במרץ 2024 קיים בית הספר "קציני ים אורט אשדוד" מרוץ לזכרו, ובאריאל מתוכנן להיבנות בית כנסת לזכרם של שי ושל חברו שנפל לצידו, שאולי גרינגליק.

משפחתו של שי הנפיקה סדרת בקבוקי יין שעל התווית שלהם הדפס תמונתו לצד המשפט שאפיין אותו: "עכשיו זה התור שלנו להרים את הראש ולומר – הִנני", והעניקה לכל חיילי הפלוגה שלו חולצות עם הדפס תמונתו.

כתבו בני המשפחה: "שי, היית עמוד האש לפני המחנה. הערכים הנפלאים שבהם האמנת ולמענם חיית ונלחמת יישארו חקוקים לעד על לוח ליבנו. יהי זכרך ברוך".