הרב אלי סדן פרסם חוברת שבה הוא מתנער מחזון מדינת ההלכה, מגבה את השב"כ על רקע חקירת הרצח בדומא ומאשים את חיל החינוך בניסיון "לחנך מחדש" חיילים דתיים

·         יאיר אטינגר

·         18.01.2016

·         17:19

הרב אלי סדן, מייסד המכינות הקדם-צבאיות ומבכירי מנהיגי הימין הדתי התורני, פרסם השבוע חוברת שבה פירט את עמדותיו בנושאי דת, צבא ומדינה. בין היתר שולל סדן את קיומה של מדינת הלכה וסירוב פקודה מצב ומעניק גיבוי לחקירת השב"כ ברצח משפחת דוואבשה בדומא, שאותו הוא מגנה בחריפות. בנוסף מתגולל סדן על מבקרי תהליכי ההדתה בצה"ל וטוען כי הציונות הדתית עומדת בפני "הסתה שקרית" ו"צרות עין, שנאה ורוע לב", שאותם הוא משווה להטבעת הספינה "אלטלנה" ב-1948. לדבריו, "אין ולא היתה מעולם שום קונספירציה שתוכננה להשתלט על הצבא, על השב"כ או על המוסד".

הדברים מופיעים בחוברת מאת סדן שהופצה בין תלמידיו וכותרתה "מי את הציונות הדתית?". היא נוגעת במחלוקות שבמרכזן הציבור הדתי-לאומי ובהן התפקיד שממלאים הוא ועמיתיו הרבנים מול תלמידיהם המשרתים בצה"ל, העברת האחריות על הענף לתודעה יהודית מהרבנות הצבאית לאגף כוח האדם ושרשרת המינויים של בוגרי הציונות הדתית לראשות המשטרה, השב"כ והמוסד.

לסדן השפעה רחבה בציבור הדתי, מהאגף החרד"לי ועד הזרם המרכזי הבורגני, וגם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, קשוב למוצא פיו. הוא מייסד וראש מכינת "בני דוד" בהתנחלות עלי, שבעקבותיה הוקמו עשרות מכינות, ורבם של מאות קצינים בצבא, בהם אלוף-משנה עופר וינטר שהדף הקרבי שפרסם כמפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן" עורר סערה ציבורית.

בחוברת מתייחס סדן בין היתר לדברים שאמר בחודש שעבר חוקר הצבא פרופ' יגיל לוי בראיון למוסף "הארץ", שלפיהם "לא הרב סדן ולא בוגרו הבכיר בצבא, אל"מ וינטר, רואים את המלחמה כמבצע להשבת השקט בגזרה. זוהי, מבחינתם, מלחמה נגד מי שניאץ את האל". לפי סדן, התפישה של לוי היא "שקר ואחיזת עיניים, שהרי בוודאי צה"ל וגם עופר וינטר ואליעזר טולדנו (לשעבר מח"ט הצנחנים וכיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה) לא נלחמו כדי לשכנע את אנשי החמאס שתורת ישראל אותנטית יותר... ודאי שלכל הדעות זו היתה מלחמת הגנה על יישובי עוטף עזה מפני הטילים".

"מה פירוש הביטוי המפחיד 'השתלטות'?", מוסיף סדן. "הדתיים מגיעים לצבא כמו כל עם ישראל דרך הבקו"ם, משובצים על ידי קצין מיון, וכל דרכם הצבאית מוכתבת על ידי מפקדי הצבא! האם הכותב מציע לסמן בבקו"ם מי בכיפה ומי בלי? הבעיה האמיתית אינה יגיל לוי, שאיני יודע מה מניע אותו לומר דברי הבל כאלה, אם הוא ממומן על ידי גורמים הרוצים לפורר את צה"ל, אם הוא סתם אכול שנאה, אם הוא בור ועם הארץ ביהדות. הבעיה היא שהצבא נותן לו במות בקורסי הפיקוד הבכירים ואינו שם לב שהוא בעצם זורע שנאה ופירוד בתוך הצבא".

סדן תוקף איש אקדמיה נוסף העוסק בנושא, ד"ר נרי הורוביץ, שלדבריו מתריע על "השתלטות הדתיים על הצבא" ומחקרו "רצוף שקרים ומעיד על בורות גמורה בהכרת הציבור הדתי-לאומי". סדן מספר כי התלונן בפני ראש אכ"א על התבטאויות של הורוביץ, שאותן ניתן להשוות לדבריו "רק לפרשת אלטלנה, שבן גוריון קיבל החלטה לפתוח באש כדי להציל את הדמוקרטיה. כלומר, למי שלא הבין, צריך לסלק את הדתיים באש... לא מדובר כאן בשיח פלורליסטי של כיווני מחשבה שונים אלא בהסתה שקרית שבשום מקום אינטליגנטי אין לתת לה מקום, וודאי שלא ייתכן שבצה"ל יביאו מרצה מן החוץ שבדברי בלע ושקר ינסה לעורר שנאה בתוך הצבא ולהציע שאולי הגיע הזמן למלחמת אחים קטנה". ד"ר הורוביץ בחר שלא להגיב להאשמות, אבל אישר כי החברה שלו, "אגורא", עובדת עם גופים בצה"ל ובמערכת הביטחון, וכי הוא "מרצה בפורומים צבאיים שונים על החברה הישראלית".

בחוברת שב סדן ומתייחס לשילוב נשים בצבא ומחדד את הנחייתו לתלמידיו שלא לסרב פקודה כאשר הם נדרשים להאזין לשירת נשים. "צריך להימנע מלהגיע למצב של סירוב פקודה, ולכן חייל הנדרש להשתתף באירוע הנחשב לא צנוע לפי תפישתו האמונית יכול לבקש בנימוס שלא להשתתף באירוע תרבותי הנוגד את תפיסת עולמו, אך אם המפקד מתעקש אין לסרב אלא להיכנס, לסתום את האוזניים באטמים ולהשפיל את הראש לקרקע. את המאבק נגד המגמה המכוערת הזו האזרחים צריכים לנהל, ולא החיילים עצמם". בהקשר זה מוסיף סדן: "לצערי פרצה כיום בצבא מלחמת תרבות. לדעתי יש להפסיק מלחמה זו ולהגיע לפתרון מכובד".

בחוברת לוקח סדן צד באחד המאבקים הגועשים בצבא זה כעשור, בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. "כאשר מחייבים צוערים בבה"ד 1 לשמוע הרצאה של שעה מפי צעיר השייך לקהילת הלהט"בים המסביר שזהו דבר נורמטיבי לחלוטין והחברה צריכה להתרגל שאין הבדל בין משפחה של גבר ואשה ובין משפחה של שני גברים, כאשר לוקחים חיילים לחזות בהצגות תיאטרון שיש בהם ניבול פה וסצנות עירום וכמובן גם השקפות עולם שמאליות קיצוניות, וחיל החינוך קורא לזה חינוך לפתיחות, לנאורות, לקבלת האחר - יש בזה ניסיון ציני להפוך את הצבא לגוף שיחנך מחדש את הדתיים. בדיוק כך, לו יחויבו חיילים לשמוע הרצאה מפי רב הקורא לחזרה בתשובה - זה פסול מעיקרו (לפי מה שאני יודע אין דברים כאלה בצבא)".

לגבי אגף התודעה היהודית בצה"ל, שמבקש להנחיל לחיילים פרשנות מסוימת של היהדות והוצא לאחרונה מאחריותה של הרבנות הצבאית, כותב סדן כי הענף "שולח מרצים לדבר על ערכי יסוד ביהדות. לפי הידוע לי הם מקפידים מאוד לעסוק רק בעניינים שיש עליהם קונצנזוס. סוף סוף אנו מדינה יהודית, וגם אנשים חילונים שמחים להכיר קצת מהמורשת היהודית אם הדברים נאמרים באופן שבונה את התודעה הלאומית והזהות הישראלית הפרטיקולרית בלי להטיף לחזרה בתשובה. איני מכיר שום מקרה של חזרה בתשובה כתוצאה מהרצאות אלו".

סדן, האמון על השיטה "הממלכתית" של תלמידי הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור החרדית-לאומית, מקדיש פרק נרחב בחוברת לרצח בדומא. ביחס לביקורת בימין על פעילות השב"כ בחקירת הרצח, הוא כותב כי גם אם מבקרים את מערכת הביטחון "הכל צריך להיות מתוך אמון מלא בראשי מערכת הביטחון". על המעשה עצמו כתב: "מי שהרג את התינוק בדומא הוא רוצח. במובן הפשוט, האישי, המוסרי, הוא רוצח. פעילות יזומה של אדם פרטי או אפילו של קבוצה, גם כאשר הם מגדירים זאת צורך ביטחוני או נקמה, אינה לגיטימית ואיננה נותנת לו לגיטימציה להרוג". לדברי סדן, מדובר ב"פיגוע המוני במדינת ישראל... מעשה הנותן בידי אויבינו הזדמנות מעולה לצייר את מדינת ישראל כמדינה בלתי מוסרית". הוא מוסיף: "איני מאמין שיש אפילו רב אחד העומד מאחורי המעשים הללו. אמנם יש רבנים בעלי תפיסת עולם אנטי-ממלכתית וממילא אינם חלק מהציבור הדתי לאומי שהוא בעל עמדה ממלכתית, אבל בדרך כלל אין רבנים שהם טיפשים גמורים".

ביחס לשאיפות העתידיות של החברה הדתית-לאומית, סדן מגדיר כ"שטויות" את החשש ממדינת הלכה. "הבחירה החופשית היא עיקרון מקודש ביהדות", כתב. "אין שום כוונה ליצור מדינה שתכפה על הציבור החילוני את ההלכה. גם אם יגיע היום ומבחינה אלקטורלית יהיה רוב לדתיים - אני משוכנע שלא תהיה כפייה דתית בישראל". בינתיים, לדבריו, "אנו מודעים היטב להיותנו מיעוט במדינת ישראל, ויש הרבה דברים המתנהלים בניגוד לדעתנו וגורמים לנו צער וסבל גם מבחינה רוחנית-תרבותית, גם מבחינה פוליטית-מדינית, אבל במובנים מסוימים דווקא מצב זה הוא היתרון הגדול שיש לנו. למדנו לאהוב את מדינת ישראל, להזדהות עמה".