ללא ספק מדובר ברועה. מתווה כיוון עבור המונים. תנועת המכינות הקדם־צבאיות שהקים לפני כמעט שלושה עשורים, בתחילה מכינות דתיות ואחר כך גם חילוניות, שינתה את פני החברה. מול תנועות של גלובליזציה, הגשמה עצמית ועייפות, גדל כאן דור של לוחמים עזי נפש המבינים לא רק כיצד להילחם, אלא בעבור מה. 

ביום העצמאות הקרוב יוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הסמל המובהק של תורת הציונות הדתית דהיום הוא כריזמטי, מבריק ונחבא אל הכלים. קשה לחשוב על זוכה אחר בפרס היוקרתי שחיפוש תחת שמו ברשת האינטרנט יניב תוצאות דלות כל כך. גם לראיון הנדיר הזה לא נעתר בקלות.

"למדתי אצל הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. ההצנעה היא חלק מהעולם הנפשי שצמחנו בו. אחד העקרונות בהקמת המכינה היה לא ללכת לפרסום. בהתחלה הצלחנו. בחמש־שש השנים הראשונות אף אחד בתקשורת לא דיבר על זה. לצערנו זה נודע. אחד העיתונאים שסיקר הלוויות של חיילים שנהרגו בתוך לבנון שם לב שיש יותר כיפות בהלוויות. אז גילו אותנו. 

"העיקר בחינוך זה לתפוס את הדברים בנפש. העמידה מול החוץ והשאלה איך איראה מקלקלת את הנפש, מונעת מהאדם להיות אמיתי עם עצמו עד הסוף. כשמחשיבים את הרייטינג והשואו זה גורם לאנשים לחשוב על עצמם מן החוץ אל הפנים. להצליח פירושו איך אני איראה. גם במעגל הקרוב של החברים והמשפחה, איך יקבלו אותי. ואז אדם לא מתמודד עם אמת חייו. 

"בסוף התיכון היו לי ארבעה חודשים פנויים עד הגיוס. הלכתי ללמוד בישיבת כרם דיבנה. החוויה הכי עמוקה שם זה שגיליתי את עצמי, את השאיפות שלי. התפילות שם, העיסוק בתורת המוסר, לימוד אמונה. בעבודה אינטנסיבית גיליתי את העולם הפנימי שבתוכי. זה שהחזקתי מעמד בצבא, זה הרבה בגלל שהרגשתי שיש בתוכי חלק עמוק, אמיתי, שיצא לי להיפגש איתו בעבר. בחינוך זה היסוד הכי חשוב. לכן הופעה חיצונית ותקשורת מפריעים לאדם להיות אמיתי עם עצמו, לחפש את הקדוש ברוך הוא בקרבו, להיות נקי מכל מה שאומרים אחרים".

"התקשורת היא חלק מהכוחות שפועלים היום בישראל. מי שיש לו יכולות בתחום הזה וחושב שהוא יכול להשתלב ולהביא תועלת, ברור שהוא צריך לעשות זאת. הבעיה הגדולה היא כשהכל בנוי על רייטינג, ולפעמים כך אדם מסתכל גם על עצמו. זה אסון אנושי. מבחינה פנימית זה לחנוק בן אדם. אם אני רוצה שאדם יעסוק בתקשורת ולא יימחק, הוא חייב לחיות חיים פנימיים מלאים ולהיות נחוש לא לוותר על עצמו".

עיניו הכחולות בוערות באש כשהוא מדבר. מדי פעם הוא שולף מן המדפים הצפופים ספר של הרב קוק, מדפדף בו במהירות ומקריא ממנו קטע. 

מהחלון בסלון ביתו של הרב אלי סדן ביישוב עלי שבלב השומרון נשקפים הרים ירוקים. הסלון צנוע וקטן. הקירות מצופים ספרים מרצפה עד תקרה. ליד אחד הקירות ספה צרה ונמוכה. במרכז החדר שולחן אוכל פשוט וסביבו שישה כיסאות. איפה נכנסים 12 הילדים ו־42 הנכדים שמגיעים לשבתות? תעלומה. 

בחדר השני נמצא אביו בן ה־92, שעבר לאחרונה להתגורר עם בנו וכלתו. לפני שבועיים ילדה נכדתו של הרב את בנה: נין לאלי סדן, חימש לאביו. 

הרב אלי סדן נולד בבודפשט ביום ד' אייר תש"ח להורים שורדי שואה שהכירו בסוף המלחמה ונשארו באירופה כדי להשלים את לימודיהם. בבית קיבל חינוך ציוני. אמו למדה בגימנסיה העברית 

במונקטש, וסבא שלו נזרק בגלל זה מהחצר של הרבי ממונקטש. אביו של סדן, בן צ'כוסלובקיה, הצליח לשרוד באושוויץ במשך חצי שנה יחד עם אביו ושניים מאחיו. בצעדת המוות הם נתמכו זה בזה. 

בגיל שנה, באונייה "מולדת" שעגנה בנמל חיפה, עלה סדן לארץ, נישא בזרועות הוריו. 13 שנים אחריו נולד אחיו היחיד, יועץ התקשורת רמי סדן, הנחשב למקורב לראש הממשלה. 

"גדלתי בצפון תל אביב בשנות ה־50 וה־60. חלק גדול ממי שהיו סביבנו היו ניצולי שואה. היינו הדור הראשון שצמח במדינה, והפלא של הקמת מדינת ישראל היה חומר הגלם שעיצב את האישיות שלנו", אומר הרב סדן, גופו נע כמתוך הרגל בית־מדרשי, קולו בהיר. 

"קראתי עשרות או מאות ספרים על תקופת טרום המדינה. הייתי לוקח אותם מהספרייה העירונית ובולע אותם. ספרים על הקמת פתח תקווה, ייבוש הביצות, העלייה השנייה, הפלמ"ח, השומר, הקיבוצים, המחתרות, מלחמת תש"ח. הספרנית צעקה על אמא שלי שאני מחליף יותר מדי ספרים. הזדהיתי עם הגיבורים שהקימו את המדינה בתלאות ובמסירות. שאלתי את עצמי אם לא יהיה לי משעמם בחיים. הייתי אומר לאמא שלי: 'לא ידעת מתי ללדת אותי, הרי כבר ייבשו את הביצות ולחמו בערבים, גירשו את הבריטים, הקימו מדינה - מה נשאר לי לעשות בחיים?' אמא שלי תמיד ענתה, 'אל תדאג, יישאר לך מה לעשות'. והיא צדקה.

"כל הזמן כירסמה לי בראש שאלה: איפה היו הדתיים בזמן הקמת המדינה? אם הדת היא בשביל להתפלל וללמוד תורה, ובסוף את המדינה בונים אנשים חילונים - זה לא בשבילי. חשבתי להמשיך כחילוני. בסוף כיתה ח' נרשמתי לתיכון חדש בתל אביב. סבא שלי הודיע שאם אעשה כן, כף רגלו לא תדרוך בביתנו. כך הגעתי ללמוד בצייטלין, תיכון דתי במרכז תל אביב.

"גם בחוויה האישית שלי ראיתי שיש ניתוק בין התורה ובין החיים האמיתיים. בילדות בצפון תל אביב לא ראיתי רב אחד עם כיפה סרוגה. תלמידי חכמים ורבנים היו רק בגטו בבני ברק. יכול להיות תלמיד חכם רציני שלומד פיזיקה? שעוסק בהתיישבות? יהודי ירא שמיים בצבא? זה הטריד אותי הרבה שנים".

חוויה מעצבת אחרת היתה כשאמו סטרה לו, בפעם הראשונה והיחידה בחייו. הוא היה פעיל בתנועת בני עקיבא ואיחר לשוב הביתה. "חזרתי הביתה בשבע בבוקר. הדלת היתה נעולה. אמא שלי פתחה לי את הדלת ובפעם הראשונה, בגיל 17, חטפתי ממנה סטירת לחי. השכנה ממול שראתה את גברת סדן העדינה מכה את בנה הבינה מייד במה מדובר. 'זה יעבור לו', אמרה. 'ככה זה בגיל הזה, כולם אידיאליסטים. יעבור לו'. 

"הבנתי שאסור לי להגיד מילה אבל בלב הבטחתי שזה לא יעבור לי כל החיים. אידיאליזם זה רק בגיל תיכון, כשהלימודים משעממים? זו תפיסת עולם. בגיל תיכון הצורך לעשות דברים משמעותיים הוא חלק מאקטיביזם שממלא את החיים בתוכן. אחרי הצבא, כשצריך להסתדר בחיים עם פרנסה וילדים, אז נבחנת השאלה במה אתה בוחר: לדאוג לעצמך או לכלל. בגיל 17, בחדר המדרגות, נשבעתי שזה לא 'יעבור לי'".

המפגש של סדן עם עולם העומק של הרב קוק התרחש מאוחר יותר. בתרחיש קרוב היינו יכולים לשמוע על הענקת פרס ישראל בפיזיקה לפרופ' אלי סדן. אחרי שירותו הצבאי בנח"ל המוצנח נרשם ללימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית. הוא הצטיין בלימודים אבל הרגיש חסר.

"למדתי עד שתיים בלילה על חלליות ופונקציות והרגשתי שאני לא יכול להתפלל. עשיתי הפסקה, הלכתי לישיבת מרכז הרב ואמרתי שאני בא רק לשנה. היתה לי תוכנית להיות פרופסור לפיזיקה. בשנה הזאת גיליתי את משנת הרב קוק והרגשתי שיש לי ביד אנרגיות שחסרות בעולם". שנת ההפסקה בישיבת מרכז הרב הפכה ל־15 שנים.

הגשר הטבעי בין קודש לחול אצל הרב קוק הקסים את סדן, וכשהוא מדבר על תורת רבו הוא עובר בטבעיות לדבר כלשונו הייחודית. "דווקא הקודש, במה שהוא מציב מטרות אלוקיות, נצחיות, מוחלטות, ערכיות - הוא מעמיד את החול. הוא נותן אנרגיה לחול", אומר סדן בעיניים בוהקות. 

"יש הרבה איגרות של הרב קוק שמתאר לפני מאה שנה, כשהציונות החילונית היתה בשיאה, שתפקידנו להרים את דגל הקודש כדי להפיח חיים בתנועה שהיא כיום חילונית באופייה. אידיאות בעולם משתנות חדשות לבקרים. ארס הספקנות יכול לפגוע באידיאות שאין להן אחיזה בנצח, במוחלט.

"העולם עבר מלאומיות לאינדיבידואליזם. מגאווה לאומית יהודית לגאווה גלובלית שאני אזרח העולם. זהו גורלה של כל תפיסת עולם שבאה מהשכל האנושי, האידיאות כל הזמן נמצאות בשינוי. אבל שיבת עם ישראל לארצו חייבת לינוק מהנצח".

"לציונות החילונית היו שתי תפיסות עולם דומיננטיות. זו של אחד העם, שבן־גוריון דגל בה, שדיברה על הייחוד המוסרי של העם, ועל כן שאפה לחיבור למסורת, לתנ"ך ולחז"ל, בלי חיוב למצוות מעשיות. וזו של ברנר, שצעק על אחד העם: 'במקום אמונה באלוהים המצאת אמונה בעם ישראל? אני כופר בזה. נוכל להקים מדינה רק כשנדע שאין לה שום ייחוד, שאנחנו לא עם בחירה, אלא עם ככל העמים'. 

"א"ב יהושע הוא מממשיכי דרכו של ברנר, ופיתח את זה בספר שלו 'בזכות הנורמליות'. הוא אומר שם שהייחוד של הצרפתים הוא במגדל אייפל, והייחוד שלנו הוא בריקודי הורה ופלאפל. לעומת זאת, הרב קוק אומר שהכוח הפנימי שמניע את הקמת המדינה זה הרגש העמוק שנובע מהחלומות והתפילות של כל הדורות. העוצמה והרגש העמוק שקושרים אנשים לגורל העם היהודי - גם אלו שהתרחקו מקיום מצוות - הם הרבה מעבר להסברים האינטלקטואליים שהם מסבירים לעצמם".

"מה זה שייך להתנשאות? אדרבה, יש כאן לימוד זכות גדולה. אמרתי לך שאנשי העלייה השנייה, דור תש"ח והחלוצים הם מושא ההערצה שלי, מודל לחיקוי של דרכם המעשית. אלא שכשאני מנתח לעצמי מהם מקורות הגבורה ותעצומות הנפש שלהם אני מאמין שהם יונקים ממקורות עמוקים ופנימיים יותר. 

"אני שייך לדור שנבחן בבגרות על ספרות ההשכלה. כשאני קורא את דבריהם אני שומע את הכאב שלהם בעזיבת הדת שנובע מטענתם שהדת סותרת את החיים, שהדת מוסרת כביכול הכל לאלוהים, ומונעת מאיתנו לקחת אחריות על גורל העם. זו טעות ששייכת למציאות הגלותית. דווקא התורה היא הדוחפת אותנו לקחת אחריות על גורל מדינת ישראל ועל חיינו בכלל. 

"אנחנו נמצאים בתקופה רגישה. הרעיון של הרצל, שאם נקים מדינה יהודית מודרנית תיפסק האנטישמיות, קורס מול המציאות. גם התקווה הגדולה של אנשי העלייה השנייה, של השומר, שכהמשך אליהם קם השומר הצעיר, שביום שהערבים יבינו שהיהודים בארץ ישראל הם עובדה קיימת, נוכל לבנות פה חיים של שלום - גם התיאוריה הזו מתערערת היום מול האיסלאם הקיצוני. ובכל זאת, יש בעם ישראל הרבה מאוד אנשים עם כיפה, או בלי כיפה, ימין ושמאל, שבוחרים במסירות נפש להישאר במקום הזה ולהיאבק על חוסנה ושכלולה של מדינת היהודים. מה מניע אותם? הרי מדינת ישראל היא לא בדיוק מקלט בטוח, אני סבור שהקשר הנשמתי שלהם לעם ישראל לדורותיו הוא יותר חזק בקרבם מכל התיאוריות שהם מנסים להסביר לעצמם את המציאות. 

"זו תפיסת הרב קוק שאומרת, תקשיבי טוב למילים, 'לבושים צואים אנחנו מלבישים את בן־המלך (הציונות החילונית; א"ע), כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות לתאר את גודלו־גודלנו'. אנחנו היום מיעוט של אנשים שמאמינים בתורה ובמדינה. יש קבוצה גדולה שמאמינה בתורה ולא במדינה, וקבוצה גדולה שמאמינה במדינה ולא בתורה. ואנחנו, שמאמינים בשניהם, אנחנו אולי שמונה מנדטים. 

"מיעוט יכול להשפיע ביצירת מודל ציבורי של דוגמה אישית. דווקא מתוך התורה נלך לצבא, ליחידות מובחרות, למגזר הציבורי, להקים יישובים בגליל ובנגב וביו"ש, לשפר את מערכות הרווחה, ניקח אחריות, באותה ההתלהבות שהיתה לציונות החילונית אבל עכשיו בלבוש אמוני. 

"זו דוגמה חשובה גם כלפי החרדים. הם חושבים שלהיות קשור למדינה ולצבא זה מכריח אותך להיות 'לייט' בתורה ומצוות. כשעופר וינטר פתח את הגדוד החרדי הוא לקח בוגרים שלנו ושלח אותם לעשות שבת בבני ברק, עם המשפחות שהבנים שלהן עומדים להתגייס. המשפחות החרדיות היו בהלם. בחורים עם כיפה גדולה, מתפללים בדבקות, אומרים דברי תורה. ממש 'יהודים משלנו'. בסוף השבת הם אמרו: אם הבן שלי ייראה כמוכם בסוף הצבא - אני שולח את כל הילדים שלי לצבא.

"העולם החילוני חושב שהתורה מפריעה לחיים, מנתקת אותך מהחיים. החרדים חושבים שהחיים הכלליים מנתקים אותך מהתורה. אני אומר ששניהם טובים ואני צריך להוכיח את זה אמפירית. איך? על ידי רבבות זוגות צעירים שיהיו מקפידים על קלה כבחמורה, אוהבים את השם יתברך בדבקות, קובעים עתים לתורה, ומצד שני לוקחים אחריות על כל מה שקשור בתחיית עם ישראל בארצו. 

"אני מדבר הרבה על דוגמה אישית של הבוגרים שלנו, 'שיטת אלקנה'. מתי מועילה דוגמה אישית? רק אם אתה בטוח שהאיש שלו אתה נותן את הדוגמה האישית רוצה להיות כזה, אלא שיש לו חולשות ובלבולים. אבל אם אתה חושב שהחניך הוא מושחת, ואם תתנדב הוא יחשוב שאתה פראייר, זה לא יועיל. אתה צריך להאמין שהחניך הזה בעצמותו הוא טוב. החניך זה רוב העם, שאני מאמין גדול בנשמה היהודית הנפלאה שבקרבו, והיא בוודאי תתעורר ותצא לפועל. 

"אני מאמין בכל ליבי שהשיח הליברלי־חילוני הוא חיצוני. הלב היהודי נשאר חי. והוא זה שדוחף אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לסכן את חייהם בשביל עם ישראל. הם באמת רוצים את טובת העם והארץ, הנשמה היהודית חיה בתוכם. זה היסוד של הגישה הממלכתית. לא רק לויאליות למערכת, אלא אמון מלא בטוב הגנוז בה. מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו וזו לא מליצה. הקדוש־ברוך־הוא עומד מאחורי קיבוץ הגלויות. המדינה היא דבר השם. הציונות החילונית פועלת מכוח האמונה. יבוא רגע והם ישובו לתורה, לא על ידי כפייה ולא שכנוע, אלא מתוך תהליכים של בירור עצמי". 

"כל הצלחה מעוררת התנגדות. יש בחברה הישראלית הפלורליסטית גורמים שההתחזקות של הדתיים הלאומיים בצבא ובמדינה מעוררת אצלם פחדים וחששות. יש מאחוריהם קרנות בעלות עוצמה כלכלית. הם אלה שדוחפים מבחוץ את הצבא. שני חוקרים מופיעים כבר עשר שנים בכל הפורומים בצבא ואומרים, 'תעצרו את הדתיים, הם פונדמנטליסטים, הם לוחצים על ההדק בלי לחשוב'. אישים מהאקדמיה מתריעים מפני השתלטות הדתיים ואומרים ש'שיח הנאמנות של הרב סדן הוא בלוף, הוא מכין מהפכה צבאית'. משקרים במצח נחושה, כמו הפרוטוקולים של זקני ציון. מדובר בגורמים שמחוץ לצבא, ולצבא אין אומץ לסגור את התריסים בפני הכוחות האלה. הצבא לא מבין בצורה מספקת את כוחן של המילים. אני משוכנע שרוב מוחלט של צמרת הצבא הם אנשים טובים אלא שחלקם לא מבינים שחובתם לעצור את ההסתה המכוערת נגד הדתיים, שנכנסת מגורמים מחוץ לצבא". 

"זה טמטום אינטלקטואלי. מדינה זה לא משחק כדורגל. זה מיליוני אנשים. תהליכים מאוד עמוקים, איטיים, מורכבים. מי שחושב שבהבל פיו הוא יסגור מדינה ויפתח חדשה הוא חסר הבנה במציאות".

"ילדים חסרי דעת. אין מאחורי זה שום דבר. מי שחושב שדבר כזה מבהיל את הערבים לוקה בחוסר דעת מובהק. זה רק מחזק אותם, שופך שמן למדורה. גרפיטי על מסגד מפחיד אותם? מעשים כאלו עוזרים לערבים. היום האסטרטגיה היא דה־לגיטימציה של ישראל בעולם שמבוססת על שקרים. והנה - סיפקת להם עובדה אמיתית שבעזרתה ינגחו את המדינה, סיפקת נשק לאויב, אידיוט.

"ועוד - מה שמנצח את הערבים זה רק הסכמה לאומית. ברגע שאתה גורם להרבה אנשים לשנוא את המתנחלים ואת יהודה ושומרון, ריסקת את כוח העמידה של העם היהודי להילחם. השלום בתוכנו הוא התנאי להצלחתנו".

סדן דורש ומקיים. במשך 35 שנה שירת במילואים כסמל מחלקה בצנחנים. במלחמת יום הכיפורים השתתף בצליחת התעלה. בשלום הגליל לחם בציר המזרחי מול הסורים עם כוח שהגיע עד ביירות. בחומת מגן לחם בטול כרם ובקבטיה. 

כשנולד לו הילד השישי (מתוך 12), קיבל טלפון מהמח"ט שהזמין אותו לשיחת פרידה. סדן ענה לו: "זו כפייה אנטי־דתית שאני לא מוכן לקבל. מי נתן לכם את הזכות לשלול ממני את המצווה הגדולה הזאת של שירות בצה"ל?" המח"ט החתים אותו על התנדבות, והמחשב הצה"לי הפסיק לעדכן את הילדים הבאים שנולדו. 

ב־1974, בשליחות הרב צבי יהודה קוק, עלה לגולן והקים את היישוב קשת במרכז הרמה. סדן התגורר בו עם משפחתו ושימש מזכיר היישוב במשך שנתיים. הוא גם הקים את הגרעין התורני ואת הישיבה באילת, שמשגשגים בעיר הדרומית עד היום.

באמצע שנות ה־70 החל בפעילות למען אסירי ציון שמעבר למסך הברזל, ובהם נתן שרנסקי. הוא עשה זאת בשליחות הרב קוק הבן, לצד הרב צבי טאו, היום נשיא ישיבת הר המור. במשך תשע שנים פעל ציבורית למען שחרור האסירים, שנה מתוכן ליווה את אביטל שרנסקי בבירות אירופה וארה"ב וסייע לה להיפגש עם אנשי ממשל במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית. הרבנים סדן וטאו הם שקיימו עם שרנסקי את שיחת הטלפון החשאית ערב כניסתו למאסר, שיחה שכפי שמעיד שרנסקי, הפיחה בו רוח של תקווה ועזרה לו לשרוד בשנים הקשות שבהן שהה במאסר. 

ב־1988, כשהתברר שהצעירים הדתיים חוששים להתגייס גיוס מלא ומעדיפים את מסגרות השירות הקצרות שבהן הדתיים מרוכזים יחד, הקים סדן עם הרב יגאל לוינשטיין את המכינה הקדם־צבאית הראשונה, "בני דוד", בעלי שבשומרון. המצאה שלא היתה דומה לה לפני כן, המשלבת הכנה מנטלית־רוחנית לצד אימונים פיזיים והכשרה בסיסית ומתקדמת בניווטים. ב"בני דוד" מטפחים את החיבור לתורה לצד עידוד לשירות מקסימלי כלוחמים וקצינים. הם מסמנים כהצלחה את העובדה שבוגריהם יוצאים לשירות מלא, ורובם המכריע שומרים על זהותם הדתית. 

מוסדות "בני דוד" כוללים היום חמישה מוסדות: מכינה קדם־צבאית; ישיבה גבוהה; מדרשת "דניאלי" לבנות; בית המדרש לבוגרי צבא, שבו פועלת גם תוכנית "חי רועי" המשלבת לימודים אקדמיים עם לימודי ישיבה; ושלוחת המכינה במעלה אפרים שבבקעת הירדן. בכל המוסדות לומדים יחד יותר מ־500 תלמידים. מספר הבוגרים לאורך השנים עומד על אלפים רבים.

בין הבוגרים אפשר למצוא קצינים בדרגות בכירות בשב"כ ובמוסד; קצינים בצה"ל כגון עופר וינטר, לשעבר מפקד חטיבת גבעתי, ואלופי משנה נוספים; וכן קצינים מעוטרים ומצול"שים דוגמת איתן פונד, שרדף במנהרה אחר חוטפי הדר גולדין.

פינת "יזכור" במכינה מנציחה 24 בוגרים שנפלו בעת מילוי תפקידם, ובהם אברהם גביש, שנפל בקרב עם המחבל שרצח את הוריו וסביו; רועי קליין, שקפץ על הרימון בקרב בבינת ג'בל; סא"ל עמנואל מורנו, הקצין הבכיר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה; אלירז פרץ, שנפל בקרב עם מחבלים ברצועת עזה 12 שנים לאחר נפילת אחיו; יוני נתנאל, שנהרג בעופרת יצוקה מאש כוחותינו, ושאביו עודד את חבריו להמשיך בלחימה; אודי פוגל, שנרצח באיתמר עם אשתו ושלושה מילדיו; והדר גולדין, שנפל בקרב בעזה וגופתו מוחזקת בידי חמאס.

בתוך בתי המדרש של סדן מותר, ואפילו רצוי, לשאול שאלות של כפירה. זו גישה חינוכית מהפכנית. ההשקעה היא בלימודי אמונה, הגות ומחשבה על פי תורת הרב קוק, לעיתים על חשבון לימודי הלכה וגמרא - "לא איך להיות דתי, אלא למה" - זאת כהכנה לקראת המפגש עם החברה הכללית בשירות הצבאי ובחיים.

"צריך לראות מה קורה לבוגרי ישיבות שלא למדו אמונה בצורה יסודית מספיק. כשהם הולכים לאוניברסיטה, חלק מהם זורק את הכיפה או נהיה לייט, כי בפעם הראשונה בחיים הם יוצאים מהבועה. בישיבה הוא בחממה, בצבא הוא היה במחלקה של בני"שים - ופתאום הוא פוגש חילונית על הדשא באוניברסיטה. מישהו הכין אותו להתמודדות הזאת? 

"אנחנו קבענו כעיקרון ש־50 אחוז מהזמן מוקדש לבניית השקפת עולם מעמיקה שתגרום לאדם לדעת מה הוא רוצה. אחת ההצלחות החשובות שלנו היא שבעקבות המכינות, כל מערכת החינוך הדתית־לאומית משקיעה יותר בלימוד אמונה. לאט לאט מבינים שבלי זה, אי אפשר".

תשע שנים אחרי הקמת "בני דוד" הרגישו סדן ולוינשטיין שיש צורך להעתיק את התבנית החוצה. הם הקימו את המכינה הקדם־צבאית החילונית הראשונה, "נחשון", שפועלת היום בשלוש שלוחות: מצודת יואב, קיבוץ שובל ושדרות. "ראינו שכמות הקצינים הדתיים על מגרש המסדרים לא פרופורציונלית. היו 50-40 אחוז בעלי כיפות סרוגות כשאנחנו עשרה אחוזים מהחברה. הצבא צריך להישאר צבא העם", מסביר סדן. הם פנו לאל"מ (מיל') זאב נתיב והציעו לו להקים מכינה כשלוחה של עלי, תחת אחריות כלכלית של המכינה בעלי. בשנתיים הראשונות מימנה "בני דוד" את "נחשון", עד שיצאה לדרך עצמאית. 

לאורך השנים הוקמו מכינות קדם־צבאיות חילוניות נוספות, שבהן מושם דגש על לימודי ציונות, יהדות ומנהיגות. דני זמיר, מקים המכינה הקדם־צבאית ע"ש יצחק רבין במכללת אורנים, ואל"מ מוקי בצר, שהקים את מכינת "מנשרים קלו" במעגן מיכאל, סיפרו שהושפעו ממפעלו המרשים של סדן. כיום פועלות בישראל 28 מכינות חילוניות ומעורבות ו־20 מכינות דתיות. 

"המכינות החילוניות הצליחו לעורר רוח התנדבות ציונית באלפי בני נוער. כשהחברה הכללית עוסקת במימוש עצמי ואינדיבידואליזם, חשוב שיקומו מערכות חינוך כאלה, שיעוררו את הדור הצעיר לקחת אחריות על מדינת ישראל. הביצות היום שונות מביצות חדרה, אבל מסוכנות יותר. יתושי אובדן הזהות היהודית והציונית מסוכנים יותר מיתושי אנופלס. צריך לייבש את הביצות האלה, זו סכנה קיומית.

"גם ביטחונית יש סכנה. מדינת ישראל חזקה יותר מאשר בתש"ח אבל ההתמודדות לא פחות חריפה. אנחנו מאוימים בפצצה אטומית, 100 אלף טילים בלבנון, עזה בדרום, טרור בתוך הארץ, 2.5 מיליון פלשתינים ומדינות כל העולם שמשתפות איתם פעולה, האיסלאם הקיצוני ודאעש - ואנחנו 6.5 מיליון יהודים שמרוכזים במקום אחד. זו מלחמה על עצם קיומו של העם היהודי. צריך לעורר את הדור הצעיר להבין שצריך היום אומץ לב ומסירות נפש ואחריות לא פחות מאשר בתקופת העלייה השנייה".

כשהודיעו לרב סדן על קבלת פרס ישראל היוקרתי, הוא נבוך. "היה לי קשה", הוא אומר, "זה לא מתאים ליסוד של הצניעות והפשטות של הרב צבי יהודה קוק, שהעיקר הוא ענווה והתבטלות לכלל, שלא על מנת לקבל פרס. אחר כך הבנתי שמי שמקבל את הפרס זה רועי קליין, הדר גולדין, עמנואל מורנו - 24 הנופלים של המכינה. דמויות שלצערנו התפרסמו בגלל מסירות הנפש שלהן. 

"שייבדלו לחיים ארוכים, יש אלפים רבים של דמויות כאלה מהמכינות הדתיות והחילוניות, צעירים וצעירות, עם כיפה ובלי, שברוך השם לא התפרסמו. הם נמצאים בכל מערכות הביטחון והמערכות האזרחיות, ואני מוריד את הכובע בפניהם. חלקם משתתפים בשקט במבצעים מעבר לגבול שלעולם לא נדע עליהם. לא אני מקבל הפרס. הסיבה שמדינת ישראל רואה את מפעל החיים שלנו כראוי לפרס זה בגללם".