ספר ויקרא, ספר "תורת כהנים", עוסק בעיקר בסדרי העבודה במקדש, עבודת הקרבנות. הקרבה- כשמה כן היא. לקרב דבר מה. אדם מקריב את הקרבן שלו לפני ד'. קרבנו של אדם היה שייך לו, הוא חלק ממנו, ובהקרבתו מתקרב גם חלק מהאדם לפני ד'. ומכיוון ש"נפש האדם אחת היא"- הרי שבהתקרבות מהאדם מתקרב כולו. אם כן, ההקרבה היא פעולה שלנו, התקרבות והתעוררות מצדנו.
אך דווקא התחלתו של ספר זה מתחיל בפסוק הפוך: "ויקרא אל משה".
ד' קורא אל משה. יש כאו ביטוי מיוחד. אמנם, כבר כתב רש"י שלכל ציווי וציווי קדמה קריאה, אבל מכל מקום בודאי יש מקום מיוחד להדגשה דווקא כאן. אפשר שרמז יש כאן, ההתקרבות שלנו אל ד' מתחילה בקריאה של ד' אלינו, אנחנו יכולים להתקרב בגלל שד' מקרב. הקריאה אלינו היא חיבתנו לפני המקום. הוא חפץ בנו ורוצה בהתקרבותנו.
אנחנו איננו עובדים על "ריק", איננו מתחילים בלי שום נקודת מוצא. ספר ויקרא בא אחרי ספר שמות. קודם כל יש אוהל מועד, קודם כל יש השראת שכינה מלמעלה למטה, ורק מתוך כך אנחנו עובדים. נקודת המוצא הזו היא בתוכנו פנימה, בנוכחות אור ד' בחיינו.
בכך יש גם את הסדר המתוקן לעומת חטא העגל, וכדברי ריה"ל בכוזרי- "הכל ממנו (מאיתו יתברך) ולא ממנו (מאיתנו)". לעומת ההתקרבות הדמיונית שבחטא העגל, שהיא רק פרי רוחו של האדם, הרי שכאן ההתקרבות מסודרת ע"פ סדר עליון, במבט של חכמת ד' שבתורה.
להתקרבות שבאה מתוך קריאת ד' אלינו יש אופי. היא איננה מתקרבת ככל העולה על רוחה. יש לה כללים וסדרים כיצד להתקרב. אמנם יש בה מרחב של חופש ובחירה, אדם כי יקריב מכם עולה לד', בהתנדבות ולא מתוך הכרח. אבל גם אותה רוח התנדבות מתגלה בסדר מדוקדק של אופן ההקרבה לכל הלכותיו.
גם בעבודת התפילה, שבזמננו עומדת במקום הקרבנות, עקרון זה בא לידי ביטוי. תפילתו של אדם נשמעת בבית הכנסת, מקום שהוא מקדש מעט, ובו קרבת אלוקים שורה. ההתעוררות שלנו נקשרת למציאות קיימת, ל"אלוקים ניצב בעדת א-ל".
להבנה זו השלכות רבות על אופן ביטוייה של ההתקרבות וההתעוררות, ועם זאת יש בה גם מקור לאמונה וודאות גדולים. לתהליכי ההתקרבות יש עליות וירידות, ספקות ותהיות, האדם מחפש, מבקש, שואל וגם נופל. בתוך כל תהליכים אלו שורה נקודת ודאות עמוקה, שהיא המקור לחוסן, יציבות ותקווה- היא נקודת האמונה של "ויקרא אל משה".