"בוצע על שתי ככרות" (שו"ע, רע"ד), זכר למן שנאמר בו "לקטו לחם משנה". יש הסוברים שדין זה הוא מהתורה, ויש הסוברים שהוא מתקנת חכמים (ראה במפרשים על השו"ע שם).
מכל מקום, לדעת כולם בבציעת הפת של סעודתנו האישית אנחנו מצווים להזכיר את המן שהתברך בשבת. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדשהו"- "ברכו במן וקדשו במן". הקדושה שהתגלתה באי ירידת המן בשבת, היא עצמה המקור לברכה ששרתה במן בירידתו בכמות כפולה ביום שישי. השבת היא מקור הברכה, והברכה שלה היא דווקא מכח מניעת העשיה שבה. הקדושה היא מקור הברכה. ההתקשרות אל המימד שמעבר להשתדלות, לעשיה ולמאמץ- התקשרות זו היא הפתח לברכה ששופעת אלינו. ברכת ד' איננה מצומצמת ומוגבלת ליגיעה וליכולות שלנו. היא משוחררת מכל המגבלות הללו. כשאנחנו נמנעים בשבת מעשיה, אנחנו משתייכים לברכה העליונה.
היחס שלנו אל האכילה בשבת הוא יחס אחר. אותה ברכה ששרתה במן- מתנוצצת בכל פת המונחת על שולחנו של כל יהודי בסעודת שבת. גם אופן האכילה שונה בשבת מכל ימות החול. בימי החול ראוי שלא לאכול מפרוסה גדולה, "דמתחזי שעבתנותא". "לקיחת ביס" מחתיכה גדולה- יש בכך מן הרעבתנות (ואולי כאן הערה על אכילת ה"פיתה פלאפל" ודומיהם). אבל בשבת- הדבר הותר, ולא נראה כרעבתנות (עיין גמרא ברכות ל"ט:). האכילה בשבת מקבלת מעמד מיוחד, מתוך שאנחנו נותנים לה את המקום המיוחד. סעודת שבת איננה "צורך" של הזנת הגוף כבשאר ימי החול. סעודת שבת היא מעמד, אנחנו "עושים ממנה עניין". בכך אנחנו מעבירים אותה מצורך של הגוף למעמד של התעוררות רגשות קודש ודיבורי קודש, המסתייעים משמחתו של הגוף במאכלים ובמשקים הערבים. בסעודת שבת המטרה התהפכה- לא הגוף כשלעצמו הוא המטרה. הגוף הוא חלק מעניין שלם, מסייע לו ומשרת אותו.
ולמעלה למעלה בקודש, בסוד השבת, מבצבצת האמת העליונה, כי הגוף קדוש כמו הנשמה, וכאכילת המן- "לחם אבירים", שנבלע באברים (גמרא יומא ע"ב)- כך אכילת הגוף תתגלה כזכה וטהורה, בלא התגשמות והסתאבות. ואמת נסתרת זו- שתתגלה ב"מקום העידון האמיתי הוא העולם הבא" (מסילת- ישרים פ"א)- מובעת בעדינותה בכל שבת קודש.
שבת שלום.