תפקידם של הדיינים, כך נראה לכל עין מרפרפת, היא לקיים עולם שבו שוררים סדר חברתי וצדק מוסרי. אלמלא ימונו דיינים ושופטים, ישרור בעולם תוהו ובוהו חברתי, דבר שיעודד הצטרפות של חברים נוספים למעגל הפשיעה. נמצאו הטובים והישרים, או לוקים וסובלים ואין מושיע להם, או עוזבים את ישרם וצדקם ומרשיעים את דרכם. כך או כך יתדרדרו במורד עד אשר לא יהיה ניתן לקיים חיים תקינים. אך לא פחות מכך חשובה העמדת השופטים לשם הקמת הצדק המוסרי כשלעצמו. הן מן הראוי הוא שיעשה הצדק ויתברר בעולם. שהרשע יקבל את ענשו כגמולו הרע, והצדיק ינצח במשפטו. רק עולם שבו הצדק יוצא לאור לבסוף- ראוי הוא להתקיים.
אם נבוא לבקש יתר בירור- לכאורה לשם התועלת הראשונה לא היינו חייבים דווקא דיינים ושופטים שעניינם היחיד הוא בירור הצדק. די היה בזרועות שלטון ובטחון- פנים חזקות, המשתלטות על מוקדי הפשיעה והאלימות, מחזירות את הסדר הציבורי. תפקידם המובהק של השופטים הוא, איפה, בירור הצדק המוסרי שיצא לאור עולם, אלמלא מעמד אצילי זה, אפשר שישלם הצדיק שלא כפי הראוי ע"פ הצדק והמוסר ושלא יענש הרשע למרות אשמתו, נמצא, שהם, הדיינים, הם מעמידי המוסר, רק הודות להם, לא ניתנה ארץ ביד רשע.
מנקודת הסתכלות זו, יש מן המשפטים, אשר שם משה לפנינו בפרשתנו זו שנראים קשים לנו. מקלים הם מדי, מדקדקים אחר ראיות ומציבים תנאים, שרק בהתמלאם יענש הרשע, וכיון שלא בקלות הם מתמלאים, נמלט הרשע לעתים קרובות מדי. כזה הוא לכאורה עונשן של האונס והמפתה פטור "גרמא בנזיקין" פטור בעל הבור בנזקי "הכלים", פטור המבעיר את האש בנזקים הטמונים, פטורו של השואל מאחריות על הפקדון, כשהבעלים היו איתו במלאכתו. ועוד רבים.
נראים הדברים, שהבנתנו את מקומם וערכם של הדיינים מוטעית מן היסוד. העולם אינו הפקר! את המוסר והצדק לא הדיינים והשופטים הם היוצרים. אלוקים שופט, ומשפטו אמת וצדק. לא עזב ד' את הארץ ולא ניתנה ביד רשע. החומס העושק ועושה העוול בוא יבואו על ענשם גם ללא שופטים, ומה נורא יהיה משפטם בידי שופט כל הארץ!
מהו אם כן ייעודם של הדיינים? לא להעמיד את הצדק שיתקיים, אלא "לרכך" את מידת הדין, שכן הדין האלוקי הוא חריף וקשה, חסד עשה אלוקים עם הארץ ויושביה שנתן להם את הזכות, שהיא סמכות, לעשות דין, וכשיש דין למטה, אין דין למעלה. (דב"ר ה', ה')
נמצא שבית הדין אינו מקום העונש והקושי אלא להיפך, הוא מקום הרחמים והחמלה.
כך ביאר אביהם של ישראל, במהר"ל מפראג בספר באר הגולה (הבאר השני) את קביעתם של חז"ל "בית דין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת "חובלנית", (ויש מי שאומר אחת לשבעים שנה) בית דין במהותם העצמית הרי הם מלמדי זכות ומרחמים, ולפעמים, במצבים מסוימים, עליהם להרשיע, אך לא זהו עניינם המהותי, העצמי.
זהו שהתורה לעתים רבות מקילה על האשם. אין זאת שוויתרו על העמדת המשפט. המשפט לאלוקים הוא והוא יעשה בכל עוז, אך ברוב המצבים הוטל על הדיינים ליטול את שבט הדין ולדון בעצמם. באותם מקומות בהם נראה שהתורה מקלה- פירוש הדבר שבזה, לא הדיינים עושים דין אלא דבר נשאר למידת המשפט האלוקי. ושם חמור מצבו יותר. מלך במשפט יעמיד ארץ.