ישנן כמה מצוות המלוות את יציאתם של ישראל למצרים. ישנה מצוות ליל הסדר, ישנה מצוות קרבן פסח, מצה ומרור, וכן ישנה מצוות פדיון בכור. ישנה מצווה נוספת המלווה את יציאת ישראל ממצרים, וזוהי מצוות התפילין. בסוף פרשת בא ישנן שתי פרשיות של תפילין אותן אנו מניחים מדי יום על ידינו ועל ראשנו, "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך".
"והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאנו ממצרים", מה הקשר המהותי בין מצוות התפילין ובין יציאת מצרים, מעבר לרמז של "ביד חזקה". מצוות תפילין עניינה קשר. קושרים את התפילין ליד, מהדקים היטב ומצמידים את התפילין לראש, קשר חזק עם רצועות, ללא חציצות וללא פערים. בתפילין מתבטא שאנחנו מאד מאד קשורים, אנחנו מאד קשורים בגוף שלנו, בטבע שלנו, בבשר שלנו, לרצון ה', להנהגה האלוהית - לתורה. עוד לפני שנלמד, עוד לפני שנגיע להר סיני, לפני שנקיים מצוות, לפני שנלך לארץ ישראל, אנחנו כבר קשורים. כל יהודי קשור, קשור בגופו, קשור בנפשו. הקשר הזה, השייכות הבלתי אמצעית אל התורה, אל קבלת עול מלכות שמים, הוא זה שמאפשר לנו לחוש יום יום את ההנהגה, את השכינה השורה עלינו.
קשר תפילין הראה לעניו, חז"ל רואים בקשר של תפילין רמז להנהגה האלוקית את ישראל במצבים שונים ומסובכים. יש תמיד איזה קשר, יש תמיד מערכת יחסים, אף פעם אין נתק. עד כדי כך שאומרת הגמרא שגם הקב"ה מניח תפילין ועליהן כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הקשר, הוודאות והשייכות מעניקים לנו הרבה עוצמה.
במבצע האחרון בעזה, שהתגלתה בו, ברוך ה', הרבה עזות של ישראל והרבה עוצמה, כמו גם במלחמה הקודמת בלבנון, התגלתה תופעה של הרבה חיילים שמרגישים שייכות עמוקה לתפילין. תפילין כמקור של שייכות לתוכן אלוקי, למלכות שמים, לשלשלת הדורות, לביטחון בה'. תפילין - לשון קשר. ביציאת מצרים התחיל הקשר, התחילה ההנהגה והיא תוליך אותנו עד לימות המשיח הבאים וקרבים עלינו לטובה.