השמים והארץ מעידים בבני ישראל על דברי התוכחה. עדות פסיבית בגלל נצחיותם ועדות אקטיבית בגלל השפעתם. האזנה, שמיעה, הקשבה נראים לכאורה כחות פסיביים באדם, אמנם שמיעה פירושה "קבלה", לא רק מפגש עם המלל אלא הפנמה ועיכול של הדברים. אוזן היא גם הידית של הכלי, ללא אוזן לכלי אין שום שימוש בו, וכן באדם "חרשו – נותן לו דמי כולו" בדיני נזיקין, אדם ללא חוש שמיעה שווה כמת! . האוזן היא הפתח להכל. מבין החושים הקולטים יש לה את המרחב הגדול ביותר, שהרי העין רואה רק בגבולות צרים מאוד, רק מלפנים, האוזן קולטת מלפנים ומאחור, כל מה שבתחום גלי השמיעה הגלויים לה, כמעט ללא הגבלה. האוזן נבראה ללא חסם טבעי, לעין יש עפעף, לפה יש שפתיים... האוזן נשארה חשופה לכל העובר בסביבתה, וכגודל הסכנה שבשמיעת רוע ונבלה, כך גם גודלה וחשיבותה. שני הרדארים החיצוניים מכוונים כנגד הרדארים הפנימיים, יש אפשרות של קליטה מכל המרחב, אפשרות לספוג ולהפנים מלפנים ומאחור מלמעלה ומלמטה. הקשבה אינה פסיבית, זו פעילות אדירה של טיהור וסינון הסלקטיביות של שמיעתו. יש השומעים רק את הצלילים החיוביים שבחיים ויש רק את השליליים, יש הקולטים מה חסר ויש הקולטים מה צריך לתקן, אין פה את הפריבילגיה "לאטום", לסגור עיניים או פה, בחוש ההקשבה צריך לעבוד רק "פנימה", לבנות מצד אחד פתיחות גדולה והקשבה עמוקה ואמיתית, לזולת, לדבר ה' המופיע במציאות כולה, ומצד שני מסננים וחסמים לדחיית גלי הרוע שבאוויר.
המדרש אומר שמכח השמיעה נשמעים דברי השומע, "אם הטית אזנך לתורה יהיו הכל משתתקין לפניך..ומהיכן אתה למד – ממשה רבנו...נשתתקו עליונים ותחתונים..האזינו השמים..." מי שמקשיב מקשיבים לו! זה יכול להיות כלל פסיכולוגי – חינוכי פשוט אבל נדמה שיש פה יותר מזה – הבנין הפנימי של "הטית האוזן", של עיבוד החושים הפנימיים לקליטה נכונה ולחסימה – שליטה אפילו בכח הכי חופשי שבאדם בונה את היכולת לומר "דברים הנשמעים", אם אתה מצליח להפיק את המרב מהשמיעה שלך, בטח תוכל להפיק את המרב משמיעה של הזולת.
מתוך פיתוח חוש ההקשבה לומד האדם להקשיב גם לעצמו. הקליטה והסינון הם מוצרים עצמיים לאדם, פיתוח כלים אלה הוא פיתוח ההקשבה העצמית, התבונה המיוחדת שמסייעת לאדם להחליט החלטות שיעשו אותו מאושר ומפותח. חוש השמיעה מופיע בכפילות, בסטראו, הקשבה אחת לעקרונות ולצלילים הרחבים שמסתובבים בעולם, הקשבה שניה לשם מימוש והגשמה של הקולות העליונים, מטרה ודרך. אמנם המוח הנורמלי קולט בסוף קול אחד, הרמוני, אחדותי- כך נבנית עצמיות, האזנה לעיקרון ועיכולו ברמה האישית.
לפעמים יש "חרשות", לא שומעים כלום, כחייל הדבק במשימתו וכל רעשי הרקע נעלמים ממנו. זה מצב מייאש, חוסר תקשורת, בין אדם לחברו, בין אדם לאלוקיו, בין אדם לעצמו... אמנם יש בשלב זה אפשרות מרעננות, אפשר לבנות הכל מחדש, לפתח שמיעה מחודשת, עמוקה יותר, חזקה יותר, כאותו אמורא השוכח תלמודו בעלייתו לארץ- לשם לימוד מחודש, כבדות לב וסתימה שמעליהם תבנה קומה חדשה וגדולה יותר "אפר תחת רגלי הצדיקים".
כחה של הקשבה נחוץ ביותר בעידן שבו "הכל דיבורים" הכל נאמר ושם דבר לא נשאר במקום מדתו של אברהם שאמר מעט אבל הקשיב הרבה.
שבת שלום!