הרמב"ן בפרשתינו שוזר את כל הנושאים ליוצר אחד והוא השראת שכינה – כשיש שכינה יש נדיבות אישית, יש קנאות (סוטה), יש כמיהה מהבינוניים לההתעלות וחיבור (נזיר).
פרשתינו היא התוצאה המעשית מהשראת השכינה בעם ישראל – סיפור ותיאור לעוצמת לחדירתה עד הפרט שרוצה להתעלות ולגעת בקודש, לגעת בנבדלות המקרבת..
פרשתינו מגלה את הדחף לשיתוף פעולה בין הקב"ה לישראל עד לרמה של "יזמות אישית נקודתית".
