בסיומם של ששת ימי הבריאה כפי שמתוארים בתחילת פרשת בראשית: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", מופיעה המנוחה. רש"י מביא את דברי חז"ל שהעולם היה חסר מנוחה: "וינח אלוהים ביום השביעי ויקדש אותו". מנוחה כלפי שמים? וכי הקב"ה התעייף והיה צריך לנוח? יותר מזה, מנוחה זה רק אמצעי על מנת לצבור כוחות, על מנת להמשיך, העבודה נראית יותר חשובה מהמנוחה, ודווקא היום שהוא רק אמצעי, שהוא רק מנוחה בשביל להחליף כוחות הוא היום הקדוש? הוא היום המעולה והנבחר?
צריך לפרש מחדש את המושגים מנוחה, שבת מנוחה, העולם חסר מנוחה. מנוחה זה לא במובן שאנחנו מפרשים היום. מנוחה זה להגיע אל היעוד, כשהדבר מגיע אל מנוחתו, אנו אומרים שהוא הגיע אל יעודו, מצא את מקומו. לומר שהעולם חסר מנוחה זה כמו להגיד שהעולם היה חסר יעוד, חסר מיקום, לשם מה נבראו ששת הימים, לשם מה נבראו השמים והארץ וכל אשר בם. באה שבת באה מנוחה באה שבת בא התפקיד, בא השם.
מטרת המציאות, המטרה היא נעלמת, היא לא גלויה, מי שיסתכל על השמים והארץ, על מה שנברא בשישה ימים, יסתכל סביבו לא יראה בצורה ברורה את המגמה. היא לא נראית, היא קדושה, "ויקדש אותו", היא נבדלת מהעולם החומרי. ודווקא בה במגמה הזאת הנבדלת מהעולם החומרי יש המון המון ברכה, יש המון פשר וכיוון. הדרך לחשוף את המגמה הנעלמת תעבור דרך שנות היסטוריה ארוכות. הרבה אנשים יחפשו עד שימצא לאט לאט מי שראוי להיות בתוך העולם ולראות את השבת, את האור הפנימי המגמתי. את מעין עולם הבא. כל סיפורי בראשית, ספר בראשית כולו עוסק במסעות ובחיפושים אחר המנוחה, מנוחת העולם, מנוחת האדם, אחר השבת האבודה. עד שיצאו בני ישראל ממצרים ואותה שבת בראשית תיגלה ותיראה לעין כל. שבת - היום שבו קצת מרימים את הראש מעל המים, קצת נכנסים לעומקו של לב, קצת נושמים אוויר פסגות. התחלה חדשה שנה חדשה הזדמנות אולי גם לשבתות חדשות.