הרמב"ם ממשיך בהכנה לעיקר רצונו – המלחמה בגאווה הפילוסופית, ומתוך הניקיון מהגאווה יוכל לגשת ליחסי ההשגחה על האדם..
וכך מברר לנו הרמב"ם את זה שבגדר העולם המחודש אנו מגייעם למטרתינו – להכרה שכל דבר נברא עם רצון עצמאי ללא תלות בצורך השירות לאדם ושעל האדם להתמקד במשימתו שהוצבה בתחילת פרק א' – הידבקות בצלם אלוקים שלו – וכל ההתעסקות ב"למה" בזהות האחר בין במדע ובין באנושות – הוא שורש העבודה זרה – שורש הגאווה, כשהיא שורש הכפירה ואי יכולת יצירת האוירה של יראת שמיים ובירור מושגי ההשגחה.
