רגילים (או שרק אני רגיל) לחשוב שהקרבן המרכזי הוא קרבן החטאת, ויש לכך גם סימוכין, כי ידוע שהוא בא בחובה ושקדושתו חמורה יותר מכל הקרבנות, ולפי זה היה מצופה שחומשנו יפתח דווקא בדיון בו. אלא שהפרשה פותחת דווקא בדיון בקרבן של עולת נדבה, קרבן שכל מי שנדבה רוחו וחפץ לאו דווקא בכפרה אלא בהתעלות רוחנית וקרבה לה' יכול להביא, והלא דבר הוא ?! מה נוכל ללמוד מכך?

ישנם כאלו החושבים שביאת האדם לעולם בחטא יסודה, עצם חייו הם על בסיס החטא והחיסרון, הוא נולד מתוך חטא, חי כחוטא וככזה גם ימות, ולא משנה מה יעשה ועד כמה ישתדל הוא לעולם לא יוכל  לפרוץ את המסגרת העקרונית הזו שלו, כל הווייתו אומרת משיכה כלפי מטה, והחיים הם לכול היותר עול בלתי נסבל במשך רוב הזמן, ועל כן המוות טוב מהם, והישר שבאדם יכוון את דרכיו איליו, או שיבחר לחיות חיים שאינם חיים אלא בריחה מהם, שהרי רק המוות יקרב אותו לאלוקיו ויגאל אותו מדרך הייסורים הנוראית עלי אדמות. עצם החיים הם חטא וסבל והמיתה היא האושר העליון.

באה התורה ומכריזה שלא כן הוא! הדיון בחטא חשוב ונצרך מאין כמוהו, אבל לעולם הוא יהיה רק במקום השני. החיים בטוב יסודם, והאלוקים עשה את האדם קודם כל ישר גם אם יצר לבו רע מנעוריו. החיים צריכים להיות רצף של הופעת הטוב שבהם, להיות הכרזה של תשוקת התעלות והתקרבות אל מקורם, השתאבות והתכללות בו דווקא ומתוך חיי חומר, בשר ודם. האיש והעם הקדוש לא שונא את חייו, לא בורח מהם, אלא מבין שהם יסוד גולמי שהוא זוכה לפתח ולשכלל, מלאכתו היא לעולם הוספת חיים ואהבתם, את הכול הוא מעלה אל המזבח, הוא ממצה את דמו ובשרו ומקדש אותם, אין מה בחייו שאין בו הזדמנות לעבוד את ה' ולהתקרב איליו במלא המרץ והחיוניות. אלו הם חייו של אותו "אדם כי יקריב מכם", עד כדי שיש גם "נפש כי תקריב".

נקודה למחשבה. מהי התחושה הקיומית המלווה אותך ביתר דומיננטיות, החטא או ההתעלות? מדוע? לאן זה לוקח אותך? מה יש לעשות כדי להיות יותר בבחינת עולה ורק אחר כך חטאת?


·       ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.