ספר חדש נפתח בפנינו, והספר פותח בקריאה: 'ויקרא'. אנחנו נמצאים מחוץ לאוהל מועד, מחוץ לעליונות של הקודש, והקודש קורא אלינו: 'ויקרא אל משה', ריבונו של עולם קורא לנו לבוא.
הקריאה הזאת המהדהדת בחללו של עולם, אנחנו רוצים לאמץ אותה. וכל ספר ויקרא עניינו הוא הדרכים הסלולות כיצד לממש את הקריאה הגדולה הזאת: 'בואו תהיו אנשי קודש', 'בואו תצטרפו אל הקודש'.
הספר פותח בקורבנות. קורבנות מלשון התקרבות. כיצד מתקרבים, יש מצבים שונים של התקרבות סדרים שונים של התקרבות. ישנה התקרבות פשוטה שאדם פשוט רוצה לעלות למעלה רוצה להתעלות בכל מעשיו, בכל דרכיו ומחשבותיו - קורבן עולה.
יש לפעמים שההתקרבות היא לא בצורה פשוטה כל כך לפעמים האדם מתמודד עם מצבים מסובכים עם נטיות שליליות שקיימות בתוכו, עם אגואיזם, עם חומרנות, עם שכחה, וצריך גם סדר כזה של איך מתקרבים במצבים מורכבים, איך מתמודדים עם נמיכות קומה שבנו. יש סדר של חטאת ושל אשם.
תמיד מתקרבים, לפעמים כך לפעמים אחרת העיקר לשמוע את הקול, את הקול הקורא. הקול יוצא מבין שני הכרובים הקול מתפזר לכל מרחבי הנפשות כולם.
להאמין בקול הקורא זה להאמין בעצמנו, זה להאמין במה שטמון בנו, ביכולת שלנו להתרומם, ביכולת שלנו להתעלות. בעובדה שיש קשר, שיש קרבה גדולה בינינו לבין הקודש, למרות שהקודש עליון ונשגב 'קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'.
פרשת זכור, שבת זכור, הזכירה של עמלק, עמלק הוא היסוד הכלל אנושי שממאן לתפוס שאכן אפשר להתקרב לקודש שאכן יש קשר ביננו לבין הקודש. הוא רואה את הקשר לקודש כאויב, כסכנה לאנושות.
כל כך הוא רואה את הקודש כסכנה לאנושות עד שהוא אין לו שום בעיה, בצורה מאוד מפוכחת, לבוא אל הקודש ולטבוח שם ללא רחמים.
אנחנו זוכרים ולא נשכח. והניצחון, מעבר לניצחון הצבאי שצריך להיות מוכרע, יבוא ממאמצי ההתקרבות הבלתי פוסקים שלנו להענות אל הקול הקורא מהקודש.
שבת שלום ופורים שמח.