המדרגה שקנו ישראל בהקדמת נעשה לנשמע רמה ונישאה היא. לא היתה זו חלילה פזיזות, להחליט להתחייב לבצע דבר שעדיין אין יודעים מהו, אלא עדות על היות התורה מוטבעת בלבבם. שאין השמיעה אלא בירור של הרצון הקיים כבר.
התשוקה לעשות, המתבטאת בקריאה "נעשה" אינה תלויה ולא נובעת מן השמיעה. מתפרץ הוא הרצון לבטא בפועל ובעשייה את העולם הפנימי השואף להתגלות ובא לבקש התווית צרכים ברורה, אשר תבוא מתוך השמיעה.
כך הוא סדר הדברים באומה החיה: מהמוטבע והקיומי אל הנקנה והנרכש, מהרצון הפנימי אל ה"נעשה"- גילוי בעולם המעשה ועד ה"נשמע" הצד הלימודי, המיישב הכל גם על הבנת השכל.
אמנם כל זה הוא גילוי מיוחד של נשמתם של ישראל, בשעה מיוחדת, כאשר נגלה אליהם מלך מלכי המלכים ופתח לפניהם עליונים ותחתונים, ונגלתה לפניהם נשמתם בכל גדלה ויפעתה. ברור היה כבר אז שלא בכל עת מופיעה מדרגה עילאית זו, על כן נצרכה "כפיית הר כגיגית" הופעת הצד הסגולי הנשמתי, למעלה מן המדרגה הבחירית.
"אמר רבא: אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח.)- "מאהבת הנס" (רש"י שם). שכן נתגלה להם לישראל אז בבהירות שאין למעלה ממנה, שאין ההוויה פועלת בהשגחה מבחוץ, כביכול דן אותם הקב"ה מרחוק ע"פ חשבון זכויותיהם וחובותיהם, וגומל אותם לטוב או למוטב. טעם מריר כלשהו יש בהנהגה כזו, שכן, לפעמים אין האדם חפץ לנהוג כפי ש"ד' רוצה", וקשה עליו לכפוף "רצונו" שלו מפני "רצון ד'" השונה מרצונו. לא כן, נתברר להם, אלא המציאות כולה ארוגה בכל חוקיה הגשמיים והרוחניים באֶרֶג חוקי אחד. וכשישראל מתכחשים לעצמיותם, מתקומם עליהם ממילא, העולם כולו. ממש כשם שאדם המפסיק לאכול, או לנשום, אינו מקבל עונש של ייסורים על עוונו זה, אלא שחוקי הקיום שלו יתקוממו על השיבוש בסדריהם, כך כשישראל אינם חיים את חיי נשמתם, ואינם "מפרנסים" אותה, ואת העולם כולו, במזון נשמתי מבריא ומחיה, מתקומם עליהם העולם כולו, על סדריו וחוקיו.
וכך התרחשו הדברים אז בימי מרדכי ואסתר. ההנהגה האלוקית נעלמת היתה לחלוטין: לא בפורענות ניכרה יד ד' ואף בהצלה לא נגלתה זרוע ד' הבאה כביכול מחוץ לעולם להצילם. הנהגת הסתרת הפנים נשארה במלוא תקפה: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים", כך מסתיימת המגילה. ואף על פי כן "מאליה" מסתדרת המציאות כך שלא יאבד, חלילה, זרע ישראל, והרע מכחיד את עצמו, והכל שותפים להופעת הישועה, גם הרשעים, גם הטיפשים וכמובן הצדיקים. ובתוך כל נפתולי הפוליטיקה, הערמה והאינטרסים, מתרקמת הישועה כביכול מאליה. כלומר: חוקי המציאות מכריחים את שיבת ישראל אל שלמות חייהם.
עתה הבין ישראל את מה חש אז בסיני בהאיר עליו אור נשמתו. אור גדול נגה על אופק חייו. אור של "אהבת הנס", אהבת סדרי העולם הללו שמעורים בהרמוניה עם חוקי התורה ונתעורר החשק להיות מה שאנו מוכרחים להיות, כפי שנוצרנו, מתאימים אל גודל נשמתנו. ושבה ונעורה מרצון גלוי ומבורר, הקריאה שפרצה מפנימיות נשמתנו, בדילוג על הרצון המודע, אז למרגלות הר סיני: "נעשה"- כי זה טבענו, זה מה שהננו, ומתוך כך- "נשמע", נלמד ונבין בדיוק, מהו טבענו ומה מתחייב ממנו מעשית, כמבואר ומפורט בתורתנו.
"קיימו, מה שקיבלו כבר" (שבת פח.) מדרגה זו של הקדמת נעשה לנשמע, ש"קיבלנו" כמתנת חינם בלא התעוררות שלנו, אלא רק כחשיפה של מעמקי חיינו- עתה, בימי אסתר- "קיימנו", בתוקף בחוזק ובקביעות, מתוך השגת המדרגה מרצוננו.