סיבת ההמנעות מתפילה על החולים בשבת היא הצער שהדבר גורם. כך נאמר במסכת שבת (י"ב): בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת"- "מפני שמצטער" (רש"י שם). הגיעו הדברים עד כדי כך, שהיה מי שכתב ש"משום שנצטוינו לענג את  השבת, ושלא נאריך בבקשתינו כמו בחול, האי הוא טרחא דציבורא... ואותו המנהג שנהגו לברך טעות הוא... אלא שאין כוחנו יפה למחות מאחר שנהגו משנים קדמוניות" (שו"ת שאילת- יעב"ץ סי' ס"ד).
ואמנם, אכן נהגו כך בכך הקהילות, ומשנים קדמוניות. יש שפירשו, שמכיון שהנוסח הוא ציבורי- "בתוך שאר חולי ישראל", הרי זה נכלל בכלל צרכי רבים המותרים בשבת, ויש שפירשו שכאשר התפילה היא בנוסח קבוע אין היא מעוררת כל- כך צער. סברה נוספת כתב בעל השולחן ערוך, ר' יוסף קארו, בתשובותיו (אבקת- רוכל סי' י"ב), "כשאומרים מי שברך אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש אלא לומר שתרצה ד' פועליו וצדקותיו... ובזכות זה ירפאהו רפואה שלמה, ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי, אלא מחזקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו בשכר המצוה הזו".
על- פי דברים אלו, הרגשות והמחשבות שלנו בעת אמירת "מי שברך" צריכים להתכון באופן מסוים. עלינו להבחין בין תפילה על חולה המלווה בהרגשת הצער לבין חיזוק הלב הבא מתוך השותפות וה"ביחד". במובן זה, מצטרפת אמירת "מי שברך" לשאר התפילות הציבוריות הנאמרות לאחר קריאת התורה. הציבור מכונס כולו יחד, ולתפילת הרבים יש כח מיוחד. אנו "מנצלים" הזדמנות זו של אסיפת הרבים, כדי להתפלל ולעורר זכויות לצרכי הרבים השונים. יתכן, שלאור דברים אלו יש לשקול איזה שמות פרטיים יש להזכיר. יש אומרים שרק חולים שמצבם קשה ראוי להזכיר בשבת, אבל מהזכרת שאר חולים ראוי להמנע.
ואפשר גם, שבשבת מתרחב הלב ומתרחבות הרגשות, ותחושת האחדות של הציבור גוברת. הפירוד שעלול לשלוט יותר בימי החול, לא מוצא את מקומו בשבת. תחת הפירוד שורה אוירה של אחדות, שלום ושלמות. בתודעת השבת, כולם שייכים לכולם. כולם חלק מ"לכה דודי לקראת כלה", וגם התפילות והבקשות של אותם "מי שברך" נאמרות מפי כולם, כאיש אחד, כשכל הפרטים נכללים בתוכו, אבל לא מובלטים בפרטיותם האישית אלא בשייכותם לאחדות הכללית. אין כאן בקשה פרטית אלא ציבורית כללית, והאוירה היא של עצמה ורוממות הבאים מכח ה"ביחד" ולא של צער ודאגה שהם נחלת ה"לבד".   שבת שלום.