בסוף פרשת בחוקותי, אחרי שמתוארת הברית, ברית הקודש בין ישראל לבין אביהם שבשמים המחייבת את ההליכה לפי החוקים והמצוות, לפתע התורה "נזכרת" בפרשיה שהיא שכחה, פרשיית ההקדשות. היכולת של האדם להקדיש דברים לבית המקדש. פרשייה שחותמת את הספר ונראה כאילו זה במקרה, נראה שאין בה נושא האופייני דווקא לסיום של עניין.
ואולי באמת הפרשייה הזאת היא כמו נספח לספר ויקרא. ספר ויקרא שעוסק בעיקרו בחוקים, בסדרים ובדינים. ספר מלא הוראות מדויקות, דווקא בסופו ישנה קריאה לעולם חדש, נוסף, עולם היוזמות, עולם ההקדשות, עולם הבנוי על הרצון הטוב של בני האדם, וגם בו צריך להכניס סדרים וניהול וארגון. יש ציות לחוקים, יש נאמנות להוראות, ויש יצירה, התנדבות, הקדשה, ויש בכוחו של האדם לפעול קדושה מעצמו- להקדיש בית, להקדיש נכס להקדיש שדה.
עולם היוזמות הוא עולם של ארץ ישראל, עולם של יצירה ועצמאות, עולם של חירות. ההליכה שלנו כאן בארץ לא יכולה להסתפק רק בנאמנות לחוקים האלוקיים, הליכה בארץ דורשת מאתנו לפעול, ליזום, לחדש, להתקדש ולהקדיש.
"אם בחוקותי תלכו",בחוקותי- עומק החוק, אומר רש"י, הוא העמל, ההליכה. זה האור, אורה של ארץ ישראל, זה אורו של משיח, זוהי אורה של גאולה, אור היוזמה, אור ההתלהבות, אור הנדבה. זהו הזוהר, הזוהר הקדוש, ספר הגאולה, ספרו של משיח.
שבת שלום ול"ג בעומר שמח