הגמולים להליכה בחוקות ה' המתוארים בפסוקים הם מאוד ארציים וגשמיים, "ונתתי גשמיכם בעתם… ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם" וכו'. וזה מחבר אותנו לשאלה הידועה, מדוע העולם הזה כל כך מודגש בתורה, ולעומת זאת העולם הבא ממש לא?! הרי זה ברור שאנו מאמינים בעולם הבא ושהעולם הזה הוא בבחינת "צל" שלו, אז למה לא מספרים לנו עליו?
בדברי הרב[1]  העוסקים בדיון "ליד" השאלה שלנו, ניתן להבחין בכיוון משמח מאוד. הנושא בו דן הרב הוא ההבחנה בין היחס של מבנה הנפש האלילי אל הטבע וכוחותיו, לבין זה הישראלי מקורי. הטבע הוא גדול וחזק, ובמיוחד בשעות בהן יש איזו התנהגות עוצמתית של כוחות הטבע, האדם חש את הקוטן שלו לעומת איתניו, ומתעורר בקרבו יחס של כבוד אליו. אבל "אותו הכבוד שהעולם האלילי מכבד את הטבע, כלא הוא נחשב לגבי הכבוד הפנימי והעליון, העדין והמיושר, בטהרו וקדושתו, שהעולם הישראלי ברום תעצומו הוא מכבדו". יחס הכבוד האלילי לטבע הוא חיצוני, מבנה הנפש האלילי רואה כאן משהוא גדול, אלים ותקיף, כזה שלא מתחשב באדם, והוא נתון תחת מרות כוחות הטבע, חסר השפעה כמעט לחלוטין עליו. התוצאה המתבקשת היא הערצה גדולה הנובעת מפחד, וכשמישהו פוחד הוא אולי נכנע בהתנהגותו החיצונית, אבל בפנים הוא שונא וסולד מהגורם המאיים עליו, ועל כן בהכרח מתעוררים בו כוחות ומוטיבציות להשתחרר ממנו, ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות שבכול אפשרות שניתן הוא יאמץ התנהגות מתריסה, כמו ילד שמתנהג הפוך למערכת חוקים שמאיימת עליו כל פעם שהוא חושב ש"לא רואים" אותו. התופעה הקיצונית היא שמופיעים אנשים יחידים (כעין חרטומי מצרים) בעלי עוצמות נדירות, ש"שולטים" על הטבע, אבל מגמתם הפנימית היא להילחם בו ולהרוס אותו, ובזאת "לשחרר" את האדם ממנו. ואילו היחס הישראלי אל הטבע הפוך לגמרי, "והאהבה הפנימית, שהנימוס האלהי המיושר בתכלית, משריש בתוכיותה של הנשמה, מעצים את הכח לבלי לאטרוחי כלפי שמיא, ולאהוב את הטבע על-פי הופעותיו, להכיר את היופי ואת העדינות שיש בו בכללותו, ובהופעת פרטיו המתאימים". ישראל לא רואה בטבע משהו מפחיד ואלים, אלא אוהב אותו כי הוא מבחין ביסוד ההרמוני שבו, עד כמה הוא יפה בכללותו ובהופעותיו הפרטיות. הטבע אף הוא יצירה אלוקית, גדולה, נהדרת, ומה שחשוב ביותר הוא הרמונית בעצמה והרמונית עם האדם. האדם עם כל הקוטן שלו משפיע בהתנהלותו הפנימית והחיצונית על המערכות הטבעיות, ולא רק שהוא לא בא להילחם בטבע, אלא שהוא מבין שעליו מוטלת האחריות להתנהלות הישרה שלו, וכמו אב לבן או מחנך לחניך, הוא אוהב אתו, וכל בקשתו היא ליישר ואף להעצים אותו, ובוודאי שלא "לאטרוחי כלפי שמיא" על מנת לעקם אותו או להימלט ממנו.
עולה מכאן, שהעיסוק המתמיד במה שיהיה באיזה "מקום אחר וזמן אחר", מעיד על סלידה וניכור ממה שכאן ועכשיו. ככול שהעולם הבא דומיננטי בדיון על הגמול, העולם הזה נתפס כלא חשוב ולא אהוב, והתורה מחנכת אותנו למבט ה" העדין והמיושר, בטהרו וקדושתו" לעולמנו הזה ול"אהבה פנימית" איליו. אנחנו לא בורחים ממנו, אנחנו אוהבים אותו, בונים אותו, אחראיים עליו, והגמול הראשון הוא מה שהכל יהיה ממש טבעי, כמו שצריך, "גשמיכם יהיו בעתם, עץ שדה יתן פירותיו, ונשב לבטח בארצנו ללא כל מלחמה.
נקודה למחשבה. בהקשר לימים שלנו, האם נוכל למצוא כאן קשר לר' עקיבא ותורתו, ובמיוחד לשיטתו המבחינה וקובעת שבר כוכבא היה בבחינת מלך המשיח.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.