לכול עניין יש פנים וחוץ, הופעה נסתרת והופעה גלויה, בכוח ובפועל, רעיון והופעתו, שמיים וארץ, נשמה וגוף, כלל ופרט. הרב[1] מגדיר  שהכלל הוא "חפץ ד' העליון בכל יצוריו, בכל העולמות שברא", ומכאן שהפרט הוא ההופעות כולן של אותו חפץ ה'. נוסיף ונאמר שהכלל היותר כללי לעולם יישאר סתום ועליון מכל תפיסה, ההבנה האנושית תהיה צרה מכדי לתפוס אותו כשלעצמו ולהכיל אותו, הוא עליון מהחיים בהגדרה.
בין הכלל ובין הפרט תמיד ישנו פער, וכמה שהכלל מקורי יותר, ולעומתו הפרט קטן ונקודתי, הפער מתעצם ונוצר קושי לראות את הקשר ביניהם. קשה עד בלתי אפשרי לחוש בעוצמה את הנשמה במעשים לכאורה או שלא לכאורה מאוד פשוטים ולעיתים בנאליים. מה שאנו קוראים בשם חיים והטעם האמתי שלהם הוא בעצם התנועה הבלתי פוסקת להרים את הפרטים לעבר הגובה של הכללים, להפיח נשמה בגופים, ולהעצים את הפרטים בכוחו של כללם שהוא כאמור אותו "חפץ ה' ".
הרב[2] דן באחד החילוקים בין תורתנו הקדושה לבין החוכמות. הצד השווה ביניהם הוא שלשניהם יש צד מובן וצד סתום, מה שכבר הושג ומה שעדיין לא. אלא שרק התורה היא חוכמת הרצון האלוקי, רק בה ניתן להיפגש עם "חפץ ה' " ומגמתו בכול, היא היחידה הדנה בזה ובדרך לבטא את אותו חפץ, וממילא רק בה אכן ניתן לפגוש את הכלל. מה שבחוכמות נמצא עדיין בצד הנסתר שלא נודע לאדם ולמחקריו הוא לא הצד הנשמתי, זהו רק צד סתום, הוא עליון מהגלוי בבחינה כמותית בלבד אבל הוא לא עליון מהותי מהצדדים הגלויים כבר, הוא לא בבחינת נשמה להם, ואינו עסוק בלתת להם חיים. ולעומת זאת בתורה, הכלל הוא נשמה לכול פרט, כמה שהאדם יתאמץ להעפיל איליו הוא יישאר עדיין עם בחינות נסתרות ממנו, אבל מה שיפה הוא שהוא תמיד מחייה כל פרט, אין ביניהם נתק ולו גם לרגע אחד, וכמה שהמרחק נראה גדול ואולי כך הוא גם באמת, זה לא ישנה את העובדה שיש ביניהם קשרי חיים ואחדות מופלאה, והפרט הוא ממש ביטוי אותנטי של הכלל היותר אלוקי, אלא שזה רק בבחינה מסוימת ובעלת גוון אחד.
נקודה למחשבה. האם נתת דעתך ל"כלל" של חייך? מהו? איך הוא בא לידי ביטוי? האם ובמה העניין של הר סיני יכול להיות לך לעזר?
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] ב"עולת ראיה" א' עמוד קפ"א. כך מובא ב"מילון הראיה".
[2] בספר עין איה על שבת פרק י"ב פיסקה י"ט.