אינה פוסחת על תודעתו של שום בן אנוש. ואכן, הכל חפצים בה, בירושלים. זה מאה וחמישים שנה ויותר, עוד קודם שהפכה העליה היהודית לתנועה חיה ופועלת, כבר התחרו ביניהן אומות העולם בקניית אחיזה בירושלים. אין אומה שתופסת מקום של כבוד, בחיי העולם, שלא ניסתה להציג מדרך כף רגלה בירושלים. נרכשו אחוזות רחבות ידיים במימון לאומי, הוקמו בניינים רבי רושם, ונשלחו נציגים שיתגוררו בהם ויצרו אחיזה ממשית לטובת ארץ מולדתם. וכך אנו מוצאים עד היום שכונות בירושלים בעלות שמות זרים ומוזרים: המושבה הגרמנית, המושבה היוונית, המושבה האמריקאית, מגרש הרוסים והגבעה הצרפתית.
אף צורת ריבונות מקורית נהגתה בהקשר הירושלמי, צורה שלא נהגה ואינה נוהגת בשום מקום בעולם,- "בינאום", עיר בין לאומית. מקום שהריבונות עליו איננה של אומה מיוחדת, אלא של העמים כולם במסורת מאוחדת כלשהי. אומנם לא קמה ולא תקום עצת העוועים הזו, אולם הרעיון כשלעצמו אומר דרשני- מה יש להם, לעמים כולם, בירושלים? מה גורם להם לנהור לכאן ממרחק עשרות אלפי מילין, ולהסתחרר אל מול הרריה, לעיתים עד אבדן שפיות, האפיינית רק למבקריה?
באמת ירושלים לב העולם היא. ומרגיש העולם בחוש העיוור את ליבו הפועם.
"אבן שתיה"- ממנה הושתתו תבל ומלואה. כ הארצות אינן אלא פירוט של התוכן האצור בצבירה מרוכזת בירושלים. יודע היה שלמה המלך עליו השלום כל גיד וגיד ההולכים מירושלים לשאר הארצות והיה נוטע במקום זה הגיד את הפרי המצליח בארץ אליה הוא מגיע. "יודע היה שלמה חוט זה הולך לכוש, וזורע בו פלפלין, חוט זה הולך להודו וזורע שם זנגביל, שנאמר: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". על כן מרגישה כל אומה את שורשה בירושלים, כי באמת משם הושתתה, ומשם מקבלת היא יניקה גם היום. אך טעות אחת יש להם לעמי העולם, טעות קשה ומרה: אכן יש חלק בירושלים לכל עם ולשון, אך לא במה שיכבשוה, לא בכך ישתלטו עליה, ויראו בה נחלתם שלהם, מקור לגאותם הלאומית וחיזוק לאופי נפשם הבלתי מפותח עדיין. חלקם בירושלים, אליבא דאמת, הלא הוא במה שתהיה ירושלים, לב העולם, מאוחדת עם לב העמים. במה שישובו אליה בניה בוניה ויאחזו בה בריבונות שלימה, באחיזה מלאה ומשוחררת מעול כל זר. במה שישפיעו הם עליה ממנה, מזה יצא האור אל כל משפחות האדמה. משם יבוא קישור אמיץ, של האומות כולן, אשר ינשאו את ישראל, בהערצה וסיוע ככל שיזכו לסייע, ובזה יהא חלקם רב בבניין ירושלים ובחיבור לירושלים. יבוא כל בשר להשתחוות לפני ד'.
הגעגוע והכמיהה לירושלים, תחת להיות סיבה להתערבות ושיבוש ריבונותנו והאחזותינו בה, צריכים הם להיות מניעים כבירים לחיזוק שליטתנו בה, ולהדיפת כל לוטשי עיניים ומתחזים לדבקים בה דבקות דתית ולאומית.
ומשלא כך הם פני הדברים, משתפסו להם העמים פלך של הפרעה והטרדה, הרי אהבתם לירושלים, היא עצמה הופכת להיות אם כל חטאת. "הנה אנכי שם את ירושלים סף רעל לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים כל עומסיה שרוט ישרטו" זכריה י"ב). עד אשר ישובו וישימוה עטרת ראשם כעיר עוז לישראל.