בשנת השמיטה מאוד בולטת העובדה שהארץ היא לא נחלתו המוחלטת של אף אחד מאיתנו. פעם בשבע שנים לאדם יש שדה והשדה פתאום אינה שלו היא מופקרת, כולם יכולים לאכול ממנה. לאדם אסור להשתלט על הנכס הזה שלו. "ושבתה הארץ שבת לה'".
לעומת זאת בשנת היובל המהלך הוא הפוך, "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו". מאד מודגש בשנת היובל שלכל אחד יש את האחוזה שלו. את הנחלה שהוא קיבל וכל אחד צריך לחזור לנחלתו, לביתו ולמקומו.
בכל בוקר אנחנו אומרים את הפסוק "לך ארץ כנען חבל נחלתם". בעולת ראי"ה הרב קוק מסביר שהפסוק בנוי משני חלקים. לך את ארץ כנען, לך - לאומה, לעם כולו. ארץ ישראל היא קודם כל באה לכל העם, היא שייכת לכלל האומה. חבל נחלתם לשון רבים הרבה הרבה אנשים, הרבה יחידים, לכל אחד יש את חבל נחלתו המיוחד לו, לכל שבט יש את החלק שלו בארץ ישראל, לכל אדם יש גם את הד' אמות שלו בארץ ישראל,    את הזווית שלו, את המקום שאותו הוא אוהב.
שני קשרים, שתי מערכות יחסים חשובות בינינו לבין הארץ. צריך לזכור קודם כל שהארץ היא שייכת לאומה, הקשר לארץ לא מתחיל בסימפטיה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו למקום המגורים שלו או למקום שהוא אוהב בארץ. הקשר מתחיל בזה שהעם ככללו שייך לכל הארץ ואת זה מבררת שנת השמיטה. יחד עם זאת ועל גבי זה יש לכל אחד ואחד מאיתנו פן אישי, זווית אישית, סימפטיה אישית, לנתח כזה או אחר בארצנו הקדושה וטוב שכך.
כמו ביחס לארץ כך גם ביחס לתורה. התורה כולה שייכת לכל ישראל וגם לכל אחד יש אות מיוחדת בתורה, בתורה שלו.
אכן מתברר שיש קשר בין שמיטה להר סיני.