עוד מעט נחגוג את חג הפסח. אבל לפני חג הפסח, ממש בערב הפסח, מגיעה אלינו שבת מיוחדת שיש לה שם, 'שבת הגדול'. עסקו הרבה בשאלה למה לשבת הזאת קוראים שבת הגדול. המהר"ל מפראג בספרו 'תפארת ישראל' מסביר שרק ביציאת מצרים, רק בזכות פסח, גם השבת קיבלה סוף-סוף את מקומה בעולם.
יש מדרש יפה על כך שהשבת באה לפני ריבונו של עולם והתלוננה על כך שאין לה בן זוג. שישה ימים מחולקים לזוגות והיום השביעי נשאר בלי זוג. ריבונו של עלם אומר לשבת - כנסת ישראל היא בת זוגך.
שבת היא היום שבו מתרוממים מעל אילוצי החומר מעל שטף החיים של המלאכות והצרכים השונים. יום שאנחנו שמים בצד את הטרדות של העולם הזה ומצליחים להיות קצת משוחררים, קצת בני חורין. מסוגלים להרים את הראש מעל המים, הנה אנחנו לא משועבדים לשטף החיים אנחנו יכולים לצאת מהם. את תכונת השבת, את היכולת לצאת משטף החיים החומריים הביא לעולם עם ישראל. עד שישראל לא יצאו ממצרים, מבית עבדים, לא הייתה בעולם אומה, לא היתה אנושות שמסוגלת ליישם ולהפנים את הרעיון הנפלא של השבת. השבת היתה דבר פוטנציאלי מאז בריאת העולם אבל עדיין לא התממשה. ביצירת עם ישראל נגאלה גם השבת. כשישראל יצאו מבית עבדים לחיים של חרות, לחיים שלא מסתכמים בהשגים החומריים, במטרות הארציות. לחיים שיש בהם מטרות עליונות של קדושה, לחיים של טוהר. כשישראל נוצרו ביציאת מצרים ויצאו לחרות עולם באה גם שהשבת אל מקומה, ולכן בקידוש מדי שבת אנחנו גם מזכירים שהשבת היא זכר למעשה בראשית אך גם מזכירים שהיא זכר ליציאת מצרים. וגם כשהתורה מצווה בפרשת ואתחנן 'שמור את יום השבת' היא מנמקת 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'.
שבת הגדול, אותה השבת, השבת הגדולה, הפעם הראשונה שהשבת בעצם התממשה וחלה במציאות, השבת של פסח, השבת של יציאת מצרים.