מתן תורה - כל התורה כולה ממנו יתברך, וקבלת תורה – כל התורה כולה לכלל ישראל, זהו ללא ספק השיא של פרשת יתרו, ואחד מרגעי השיא של ההיסטוריה כולה. אומה של שליחי ציבור כלל אנושיים שכול מגמתם היא לחיות מתוך, על פי ועל מנת לחבר שמיים וארץ, נשמה וגוף, נשמה מאירה ושלמה לגוף מאיר ושלם, ולא פחות מכך.
וקודם לכן הכרזה ברורה עקרונית מצדנו שאינה משתמעת לשתי פנים – "נעשה ונשמע"! מחויבות טוטאלית לעשות, ללא תנאים מוקדמים או מאוחרים, מתוך וודאות פנימית שללא כל ספק מה שנשמע יהיה אכן תואם למה שאנו כבר נעשה, ונעשה גם אם לא תמיד הדברים יהיו "נשמעים" לנו מקוצר שכלנו או שאר חסרונות בהם אנו נלקים.
וכאן מציב בעל ה"שפת אמת"[1] שאלה חמורה. שהרי אבא לעולם לא ירצה במשהו פחות מהטוב ביותר לילדו האהוב, ובוודאי כל בר דעת מבין שהתורה אותה ייתן הקב"ה לישראל עמו תהיה הטובה ביותר, המתאימה ביותר, הנכונה ביותר גם אל לא הקלה ביותר, ובעיקר שאין הוא מביא אותנו בניסיון של תורה שבהגדרה תכשיל אותנו ושהיא מעבר לכוחנו, אם כן מה המופת הגדול באמירה של "נעשה ונשמע", הרי זה ברור שכך יש לומר?!
אלא שלא ה"צייתנות" שבאמירה הזו היא תורף החידוש, שכאמור זה ברור ומובן מאיליו. ישראל קיבלו על עצמם, וגילו את תכונתם השורשית, לא רק להתגדר בצד המעשי של התורה והמצוות, אלא לחשוף ולהתקשר ל"קול הפנימי" של מה שעומד מעבר ובמקור התורה כולה. העשייה הישראלית של המצוות כולן כראוי היא תנאי ליכולת שלנו לשמוע ולהופיע את אותו קול פנימי שאותו אנו באים בעומק העניין לגלות בחיינו. ואותו הקול הוא הרבה למעלה ממילים מסוימות, הוא עליון ומקורי מכול דיבור, הגה ומחשבה, ו"לית מחשבה תפיסה ביה". ישראל גילו שרק מתוך אותו נעשה ללא תנאי, נוכל אכן להגשים את מטרתנו העליונה, שהיא "לשמוע". ה' כביכול יכול "לצעוק" אבל מי הם אלו שישמעו?! מי רוצה את זה ורק את זה ומוכן לעשות כל מאמץ לשם כך? הווי אומר כלל ישראל שעמדו בתחתית ההר.
___________
[1] שנת תרל"ב