בנשימה אחת, מתיאור עלית משה אל הר סיני אשר שכן עליו כבוד ד', ומראהו כאש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל, אנו עוברים לציווי על עשיית המשכן מתרוממת נדיבות ליבם של ישראל לשם עשית מקדש לשכינה בתוכם.
ישראל, הם הנושא. הם הנודבים, הם הלוקחים לי תרומה, בתוכם לא בתוכו, בתוך המקדש, תשרה השכינה. הציווי הוא בגוף שלישי רבים: ויקחו, ועשו מקדש, ועשו ארון.
המשך הפרשה, מפרטת את חלקי הארון ואת הכלים השונים האחרים שיונחו בו, פונה אל משה בגוף שני יחיד: ועשית שלוחן, ועשית מנורה, ועשית מזבח, ויצקת, וציפת, והבאת, ונתת, וחיברת.
אינו דומה מעשה הארון למעשה הכלים. הפרוכת מבדילה הבדלה שיש בה היכר בין הקודש וקודש הקודשים.
כנסת ישראל, לא יחידיה, גדולים ככל שיהיו, היא המקימה את כללות המקדש, בתוכם שורה השכינה. כמו מאיליו מוקם המשכן ונעשה ארון העדות. "ועשו", ולא פירש מיהו העושה. תפקידנו המעשי מתחיל מן הפרוכות והלאה, בקודש, לא בקודש הקודשים.
את הכלים שבקודש אנו העושים. "ועשית"- אתה משה וגם כל אחד ואחד מבני ישראל, יש לו חלק מעשי. אולם הארון אינו שייך למעשי ידינו הוא כביכול הפועל את מעשינו שבקודש.
ואומנם אין הדבר ניכר. הארון איננו נראה כלל. המשיג אך ורק את השטח החיצוני אינו יודע כלל שיש שם ארון. לעולם לא נגללת הפרוכת, ולא מתגלה הארון וקודש הקודשים. אלם היודעים לראות מה שאין רואים, יכולים לחוש את המקור המקדש את הקודש, את הקצה של הקדשים שנראים, מובחנים, מברכים ומוסיפים, חכמה ועושר, שפע והצלחה לכל קצוות האומה.
קדש הקדשים הוא הנשמה. בלתי נראית, אך היא הדוחפת את כל השאיפות, הרצונות והכישרונות והמידות. חלילה לסכם את כל היש רק במתרחש בקודש, ולא להבין מה מחולל את כל זה.
בולטים היו בדי הארון בפרוכת ודוחקים כלפי הקודש, אומנם מוסתר ומוצנע מאחורי הפרוכות האטומה, אך מרמז על השפעתו כלפי הקודש כלפי הצד הפונה לעולם המעשה.
ודוקא בדי הארון, הם הדוחקים. הבדים מבטאים את היות הארון במסע תמיד. את היותו בעצם בלתי שייך אל העולם הזה ומוצב בו בדרך של קבע, ככלי שכבר הגיע אל מחוז חפצו. הארון ממשיך להיות נוסע. הקודש העליון בתנועתו מלמעלה למטה הוא הדוחף את כל ההתרחשות הגלויה.
רב המעשה במשכן. "ועשית" מופיע פעמים רבות בפרשה, כפי שחלקו של האדם בתיקון העולם והכשרתו רב. מוטל על האדם לעשות, לתקן ולשפר כפי יכולתו. אך יש לזכור תמיד את מה נותן את הכח לכל המעש, את הנשמה שבמעמקיה, במקום שיד האדם לא פועלת שם מאומה, משם היא דוחפת ומעוררת את האדם לפועלו.
והיא, שכינת עוזו, היא פסגת הכל, אליה מכוונים כל הכלים השונים לסוגיהם ופרטיהם. משכן העדות, עדות לבאי עולם ששכינה שורה בישראל.