המקדש הישראלי הוא לא סתם המקום בו זוכים לאיזו חוויה / אקסטזה רוחנית בלתי נשכחת ואליה נמשכים, אלא הוא סדר חיים שלם יומיומי של קידוש החיים עצמם של כל אחד ואחד משיראל. עולה מכאן שכל אלמנט במשכן הוא בר חשיבות, ולא רק הכלים עצמם והתוכן שלהם אלא אף כל פרט בהם, הוא ים עמוק ממנו ניתן ואף יש חובה להוסיף דעת על דרך הקודש הישראלית.

בעז"ה נעמוד על נקודה חשובה דרך התבוננות בשני כלים, הארון והשולחן, מתוך דברי ה"כלי יקר". הארון עומד בקודש הקודשים, לפני ולפנים, והוא מציין את עולמו הפנימי של האדם, מערכת השלמות השכלית והמידותית, ולעומתו השולחן עומד בחוץ, בקודש, והוא מציין על עולם ההצלחות האנושיות והשפע החומרי לו זוכה האדם. מידות הארון הן "שבורות" כולן והן כולן "וחצי", ולעומתו השולחן, חלק ממידותיו שלמות וחלק שבורות. מה ניתן ללמוד מהאופי המיוחד של אום הכלים?

ביחס לעולמו הפנימי של האדם עליו לעולם לחיות בתחושה מתמדת כי הוא חצי, לא שלם, רואה את שלמותו ומעלתו של הזולת, האחר, ושל אחר המוחלט – הקב"ה. התודעה הזו מביאה אותו לעמל מתמיד להשלמת אותו החוסר, לעלייה מתמדת בידיעות ובהתפתחות המידותית שלו, שהרי אותו אחד הרואה את עצמו כשלם, מה עוד יש לו לפעול להתקדמות בדעת ה' ופיתוח עולם המוסר. חוכמת התורה אינה ברת מיצוי, בכול מימד היא רחוקה מהאדם, מצד דלות כישרונו, מצד עומק המושגים, ומצד רחבות ההקדמות הנדרשות להבנתה, וכך הוא גם עולם ההשתלמות האישיותית פנימית. תחושת החסר הזו היא אמיתית ואמורה ללוות את האדם בכול רגע בחיים, וכך הוא יהיה בעלייה מתמדת.

ביחס לעולם הרכוש והקנינים, היחס יותר מורכב. מצד אחד, כשהאדם מסתכל על מה שיש לו הן ממה שקיבל במתנה גמורה משמיים, והן ממה שזכה להשיג בפרי מאמציו, הוא צריך להיות "שלם" כלומר, שמח בחלקו ויודע שיש לו מכול טוב. ובה בשעה מן הצד השני עליו להיות "שבור" או לייתר דיוק "שובר", שובר את תאוותיו ומחסר מעצמו, ממעט בכל הזדמנות מלמלא את התאווה, שהרי היא עצמה גם כן יכולה להיות "ים שאין לו סוף" ויש סכנה גדולה להתמכר להן ולהשתעבד לאותם צדדים נמוכים ומנמיכים.

נקודה למחשבה. מתי בחייך אכן חווית תחושת חוסר אמיתית, ומתי תחושת מלאות? האם יש כאן השראת שכינה בחייך?