פרשת תרומה, פרשת בנין המשכן פותחת בקריאה לנדבת הלב, "כל איש אשר ידבנו ליבו יקחו את תרומתי". את בית המקדש בונים מתוך אהבה, מה שבונה את בית המקדש זו אהבה, ובלשון הפסוק בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים".
בית המקדש מהווה קושיה עצומה, איך אפשר לבנות בית לקודש, איך אפשר להכיל פה במימדים ארציים, בעצים ובעורות, בזהב ובכסף, מימדים רוחניים אינסופיים ערכים אלוקיים. לא פשוט להבין מה זה מקדש ומה זה משכן. אבל בראש ובראשונה היכולת לבנות מקדש זו היכולת להתחבר לחלוטין באופן נפשי לערכים האלוקיים, להזדהות איתם ברמה כל כך גבוהה עד שהם חלים בתוך הנפש שלנו, בתוכנו ממש. זו תמימות, תמימות היא יכולת ההזדהות המוחלטת. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים", הוא הראשון שלימד אותנו מה היא הזדהות שאין דומה לה ללא שום חציצה בינו לבין התוכן האלוקי המוחלט. ולכן אומרת הגמרא במסכת פסחים שבית המקדש נקרא על שמו של יעקב דווקא - בית יעקב. בית הוא המקום שבו אתה הינך עצמך, אתה לא מציג אף הצגה, אין שום חציצה בינך לבין הזולת, זה המקום שבו אתה מרגיש בבית, זה החיים שלך, זה המקום הכי תמים, הכי שלם ששם אתה הכי מזוהה. בית המקדש מקום התמימות, מקום האהבה. אהבה היא שייכות נפשית מוחלטת. מצב תמידי של שייכות נפשית זו השראת שכינה בליבותיהם של ישראל - "ושכנתי בתוכם". כדי לבנות את המקדש, אנחנו מתאמצים מאוד לבנות בנפש שלנו את אותה תמימות את יכולת ההזדהות הנפשית שקצת מזכירה לנו תום ילדות. בתוככי קודש הקודשים היו שני כרובים. שם בפנים בפנים, היו שני מלאכים שדמותם, הגמרא במסכת סוכה, היא כדמות פניהם של תינוקות. תום הילדות הוא התוך של התוך של כל מכון האהבה האדיר הזה שנקרא בית המקדש.