א. לשון מקרה- מבט של מקריות. דברים מתגלגלים בעולם כך סתם, יכל להיות אחרת, אין משמעות וסדר. הרושם של חוסר הסדר והצדק שבעולם הטבעי האילם הופך אצל עמלק לתפיסת עולם. העולם הוא התגוששות של כוחות ללא שום כיוון. יצורים שונים, דחפים שונים, נטיות שונות, וכולם נלחמים זה עם זה, בלא הנהגה, בלא השגחה ובלא מטרה.
ב. לשון קרירות- התייחסות כזאת לעולם יוצרת אדישות וקרירות. "הכל מקרי" משמעותו- הכל חסר ערך אמיתי. אין אמת מוחלטת, אין משמעות, אין מהות. החיים סתמיים, מרוקנים מתוכן ושאיפה. אין משמעות לעשייה ולבחירה, אין שכר ועונש, אין גלות וגאולה. אין משקל לחיים, אין זה משנה אם אעשה כך או אחרת, אם אהיה טוב ועדין או אהיה רשע ומגושם. אין על מה להתקומם, אין עבור מה להלחם. בדידות, אומללות.
ג. לשון קרי וטומאה- מה שנותר בחיים הוא רק הרצון הגס של "אכול ושתה". עולם העשייה איננו דרך אל עולם מתוקן, וממילא הוא חי רק את עצמו הרגעי וההווי. אין יותר מהעכשיו, אין מעבר לרגע. הכל נהנתני, הכל קטן ומוגבל. הכח היחיד שמוצא האדם בתוכו כחלק ממנו הוא חפץ ההנאה הנמוך, המגשים אותו והופך אותו למנותק מערכי החיים ומשאיפותיהם. טומאה- נתק מהמכלול. כשהאבר הפרטי לא רואה את עצמו כחלק מכלל- זו טומאה. כשכוחות החיים מתפרצים ללא מטרה של בניין העתיד- התפרצותם היא טומאה.
"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו"- "אמר לו מרדכי (להתך) לך אמור לה (לאסתר) בן בנו של קרהו בא עליכם, ההוא דכתיב אשר קרך בדרך" (מדרש). ההתמודדות היא עם הצאצא של משפחת "קרהו", עם מי שבא ליטול מהחיים את כל חשיבותם, ערכם וזיום.
והמן זה נשען על כח מאד יסודי באדם: "המן מן התורה מנין- המן העץ" (גמרא חולין קל"ט).
לאחר שאדם הראשון אכל מן העץ נשאל על- ידי בורא עולם- "המן העץ אשר ציויתך לבלתי אכול ממנו אכלת". יש אפשרות לעשות הפוך, יש יכולת ונטיה באדם לבחור אחרת, והוא ממשיך לחיות.
יש בחירה חופשית, האמת לא בוקעת מתוכנו בצורה מוטבעת וממילאית. עמלק נשען על מציאות זו ומכרע- אם האמת לא "זורמת" בצורה טבעית, כמו שהטבע רודה בשאר חלקי הבריאה, כנראה שהיא איננה... גם האדם מוצא בתוכו נטיה לעשות הפוך, נטיה להטיל ספק, רצון לעצמאות ולחירות- כנראה שהוא איננו מוטבע לשום דבר. וכאן נופל עמלק לשאול תחתית, למקרה- לקרירות ולקרי.
ואנו, עם- ישראל, בבואנו לגבור על עמלק, מבררים את הנושא משורשו. לאדם יש רצון, ויש בחירה, ויש אפשרות, כי זו מהותו- להדמות לבוראו, להיות בעל "אני", בעל אישיות, בעל רצון חירותי. "האדם לא נברא אלא להתענג על ד'" (מסילת- ישרים פרק א').
"להתענג"- פירושו לבחור, לרצות, להיות מאוחד ומזוהה לגמרי עם רצון ד'. אי אפשר להתענג אם אין "אני", ואין "אני" אם אין רצון, ואין רצון אם אין חופש.
וסוד זה מתגלה בימי הפורים הללו, כשישראל חוזרים ומקבלים את התורה מרצונם. "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פ"ח). מהאדישות והקרירות של ההשתתפות בסעודת אחשורוש, הנחגגת על חורבן המקדש (ראה שם- משמואל לפורים), עובר זרם של התעוררות פנימית בתוך עם- ישראל, בהתכנסות והתקהלות, בתשובה פנימית ובעמידה איתנה בשדה הקרב החיצוני, עד לשיאו של תהליך: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם", "הדור קבלוה בימי אחשורוש".
זכירת מעשה עמלק ומחייתו הם התעוררות והתוודעות לשייכות ולקשר, למשמעות ולערך. החיים מלאי השגחת ד', מלאי רצון ד', מלאי נוכחות ד', ועל כן הם מלאי עניין, חום ולהט פנימי, אכפתיות, תקוה, אחריות, טהרה, שמחה. פורים שמח!