והנה סיימנו לקרוא את ספר בראשית, ספר היצירה. בעניין ובהתפעלות עקבנו אחרי הפלא הגדול, מעשה היצירה הנורא ההולך ומתרקם לאורך כל הספר. אידיאל כל האידיאלים, הקריאה בשם ד' בעולם, זיהוי המהות והמשמעות של עולם סתום זה, קורם הוא עור וגידים.
בהכרת וברצונם של נבחרי אנושות יחידים, האבות והשבטים, החלה נשמת העולם לפעום. אולם לא פחות מרתק ומסעיר מפרק ראשון זה, הוא הפרק השני בתיאור המסע המופלא הזה. הפרק החותם והמשלים של התוודעות העולם אל העניין האלוקי שלו, דרך היווצרותה והתנהלותה אל מקומה האומה הנבחרת, הנוצרת בספר זה לשם אותה מגמה.
היצירה לא הושלמה ב"בראשית". כל עוד לא הוקמה אומה הקוראת בשם ד', לא חדרה הבשורה לעולם ולא החלה לפעול עליו. ספר שמות מכונה בפי בעל הלכות גדולות "ספר שני" ללא שם פרטי, ככל שאר החומשים. לאמור: "שני לבראשית", החלק המשלים את סיפור היצירה. (הנצי"ב) עתה שרויים אנו בפרק המעבר, מיחידים לעם. והמעבר אינו פשוט.
"אלעזר בן אחוי אמר: מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב נפטר מן העולם, קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל ישראל אביכם שבשמיים, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ד' אלוקינו ד' אחד.
אף הוא פירש בשפתיו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ר' ברכי ור"ח בשם ר"ש: הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל, אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שציויתנו, עדיין הוא נוהג בנו: ד' אלוקינו ד' אחד". (בראשית רבה צ"ח, ג')
אלפי שנים קוראים רבבות ומיליוני בני ישראל את הקריאה הזו. ערב ובוקר שבים הם ו"משכנעים" את יעקב אביהם, את ישראל סבא, שאל לו לדאוג: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.
שכן זהו תפקידנו, כאן עיקר החידוש. שאחרי ככלות הכל אנו עם אחד. ואעפ"י שיש בו שנים עשר שבטים, כנגד כל פינה וזווית אפשרית של המציאות. ואין פרצופיהם שווים, ולא דעותיהם שוות, ולא תפקידיהם שווים ולא כישרונותיהם דומים, עד כי לעתים נדמה שרב המפריד על המאחד והמבדיל על השווה.ועם כל זאת, אין בלבנו אלא אחד. זהו החידוש, זוהי האמירה אליה מחכים עולם ומלואו, ובלעדיה אין לעולם כיוון ומגמה. ההכרה שדבר ד' הוא המחייה את כל פינות המציאות, גם אותם שנראים הפוכים מרצונו. הוא חיותם וכולם משמשים לקידוש שמו הגדול.
מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. כי באותו מעמד נטלו על עצמם באומץ את האחריות הכבירה לעמוד בדרישה זו. לראות רק כך את העולם, לחיות כך! ואם העולם מפנה להם עורף, ומראה דווקא את פניו הפירודיות, את התגוששות האיתנים בין יצרים שונים ומשונים, את הרוע והרשע, לא אנשים כמותם ישובו אחור וישפילו את שאיפותיהם.
ואם לפעמים צריך לכסות את העיניים, שלא יסייעו לעולם להטעות את ההכרה הפנימית. ואם לעתים אי אפשר לקרוא בקול גדול "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אין בכך כלום, נכסה את העיניים ונאמרו בלחישה. אך הלחישה לחישה רועמת היא, היא נשמעת פנימה היטב. ובשמה ממשיכים אנו לצעוד בדרך הקשה, בביטחון, בשמחה ובאמונה עזה שסוף הטוב לנצח את הכל, ונצדק קֹדש. והיה ד' אחד ושמו אחד.
תנוח עליך דעתך, ישראל סבא. כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, ואתה איש אחד תם, כך אין בלבנו מחלוקת על הקב"ה, אף שאנו נפשות רבות ודעות שונות. לא נשקוט ולא ננוח עד ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. רוחך לא מתה. מה זרעך בחיים, אף אתה בחיים.