מתוך דמותו העליונה והמרוממת של משה רבינו ע"ה, נשמה כללית שכל הדורות יונקים ממנה, אולי מותר לנו לדלות גם מעט הארות מוסריות הנוגעות לנו על תכונותיו של מנהיג.
מי ראוי להיות מנהיג, מהי העמדה הנדרשת.
א. ראשית, משה גדל בבית פרעה. עמדה זו מאפשרת איזשהו "מבט מבחוץ", ראיה משוחררת וחופשית. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". מי שנמצא במאסר, בסבך, בבעיה כלשהי- גופנית, נפשית או רוחנית- זקוק לעזרה מבחוץ. הוא "שבוי" בתוך הבעיה. יש צורך במבט מחודש, הרואה את הדברים בראיה חופשית וכללית ולא משועבד לנקודות המוצא של התסבוכת. עם- ישראל בתוך ה"סבך" של שעבוד מצרים אולי איננו מסוגל לייצר מתוך עצמו, במצבו הנפשי הנוכחי, מהלך שלם של יציאה לחירות. הוא זקוק לפתח שייפתח לו מבחוץ. מנהיג הוא זה ששומר על "מבט על", הוא איננו רואה רק את הגורמים שבתוך המערכת, עינו צופיה על מטרות גדולות יותר, שיקולים רחבים יותר. מתוך כך הוא יכול להוביל קדימה, ולראות את כל התסבוכות והמורכבויות באור נכון ובקנה- המידה האמיתי שלהם.
ב. הצד המשלים של ה"עמידה מבחוץ" הוא: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". העמידה מבחוץ איננה ניתוק וחוסר שייכות למה שקורה. מנהיג מלא באכפתיות, ויותר מכך- באהבה עמוקה ובדאגה כנה לעמו. הם תקוות חייו, הוא יודע שהוא קיים רק בשבילם. וכפי שאמרו חכמינו ז"ל על אמירת ד' למשה בזמן חטא העגל: "לך רד- כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שחטאו אתה למה לי" (עיין גמרא ברכות ל"ב). משה יוצא אל "אחיו". הם אחים שלו, שווים לו. אין כאן תחושת עליונות אלא חיבור עמוק ואמיתי.
"שמעו אלי עמי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם... מתוך אותה הרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם, רק אתם, רק כולכם... הנכם תוכן חיי... מבלעדיכם אין לי כלום..." (עיין אורות הרא"יה עמ' נ"ד). "וירא בסבלותם- שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים- אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך..." (ראה במדרש- רבה).
ג. " וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו"- תחושת האחוה והאכפתיות מביאה לתכונה של ערנות ושימת לב. לא כל אחד שם לב לכל בעיה וכל פרט. מי שמלא באהבה, בדאגה, עיניו פקוחות וערניות, "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
ד. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי...-" במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש" (העמק- דבר). כאשר אותה ערנות אוהבת נפגשת עם עוול, עם מצב שאסור להשלים עמו, היא איננה נשארת מן הצד. יש כאן נקיטת יוזמה, אקטיביות, לקיחת האחריות. אם "אין איש", אין אחד שזועק על העוולה, שמתקומם ומנסה לתקן- חייבים לפעול וליזום. וכך אמרו במדרש: "ר' יהודה אומר כי אין איש שיקנא לקב"ה ויהרגנו", דהינו, "פירוש איש- אומץ, כמו וחזקת והיית לאיש" (פירוש למדרש). האומץ המביא לפעילות ויוזמתיות נובע מנפש החדורה באמת, משוחררת משעבודים רוחניים, ומאמינה בכוחה של האמת, שהוא מעל לכל. גם אם היוזמה החדשה תעורר קשיים חדשים, כפי שאכן מתרחש בהמשך הפרשה, אין בכך סיבה להרתע. האמת איננה פחדנית, איננה משועבדת ואיננה מאוימת. היא המציאות החזקה ביותר.
ה. תכונות האכפתיות, הישרות, האומץ והיוזמה מתגלות באישיות המיוחדת בכל פינה מחייה. גם ברגעים "קטנים", מחוץ ל"זירה המרכזית". גם סביב הבאר, כשלנגד עיניו מתרחש מעשה של עוול, מתגלים מיד אותם תכונות. "ויקם משה ויושיען וישק את צאנן". התכונות ספוגות עמוק באישיותו. הן אינן שייכות ל"קטע" אחד מפעולות החיים, הן אינן "סדר פעולות" שעליו לנהוג. הן חלק ממנו, והיכן שיימצא- גם הן תמצאנה.
ו. אישיות שכזו, מלאה באחריות וביוזמה, מלאה בענוה וקשבה, ראויה לפגוש את המבט החדש, הגואל, את המחזה שיביא את היציאה מהמיצרים. והכל מתוך ערנות- " אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה...", כל מה שקורה- בעל משמעות, יש חיפוש- חתירה- ערנות תוססת, והכל מתוך ענוה עמוקה, "ויאמר הנני", "ויסתר משה פניו..."
נשמת משה רבינו, רעיא מהימנא, מורמת ונבדלת מכל קטנות, ואנו בקטנותנו ובמיעוט השגתנו- מלקטים שביבי אור, היכולים להאיר ולהדריך אותנו, במבטנו על חיינו, הפרטיים והציבוריים, בבניית כח ההנהגה האמיתי, האישי והלאומי, לאורה של תורה.