פרשת ויקהל, העוסקת בעיקר בציווי על בניית המשכן, מתחילה דווקא בציווי על שמירת השבת, והכותרת או המצווה המרכזית היא: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". מתוך שלל המלאכות שנאסרו בשבת, התורה בוחרת דווקא להזכיר את האיסור להבעיר אש.
במוצאי שבת אנו נוהגים להדליק נר של הבדלה ולברך "בורא מאורי האש". לפי חכמים, במוצאי שבת ניתנה באדם דעה והקיש שתי אבנים זו בזו והוציא את האש הראשונה. גילוי האש, חשיפת האש, דבר שהוא לא גלוי בטבע, הוא תוצאה של הדעה האנושית, של השכל. יש לאדם דעה, בינה והַשכל. כל היכולת שלנו לפתח אנרגיה וטכנולוגיה, למצוא את החוקים והכוחות הסמויים שיש במציאות, היא תוצאה של השכל והדעת האנושית. אבל בשבת, "לא תבערו אש בכל משובותיכם". בשבת, חפשו תפקיד אחר לשכל. נכון, יש לנו הרבה דעת ושכל, אבל לא כל השכל האנושי צריך להיות משועבד לפיתוח הטכנולוגי, לחשיפת הפיזיקה והכימיה הקיימת במציאות. זה חשוב, אבל זה לא יכול להיות חזות הכל.
בשבת, אל תבערו אש. קחו את המחשבות שלכם, את הכשרון השכלי, את היכולת להבין, להסתכל, להסיק מסקנות ולחקור, ותסיטו את כולו פנימה, אליכם. לא החוצה, לא אל המרחב העולמי, לא אל הטבע, אליכם - אל הנפש פנימה. "וינפש", יש נשמה יתרה בשבת, צריך להתעסק באדם.
בפרשת בשלח, כשהתורה לראשונה מצווה על השבת היא אומרת "אל ייצא איש ממקומו ביום השבת", לא לשוטט בחוץ, להתעסק בפנימיות. לכבות את המכשירים שעסוקים בקליטה החיצונית, ולנקז את מירב המחשבות, העירנות ותשומת הלב, לרצונות ולרגשות, לאישיות שלנו, למידות שלנו, לתשובה, לחשיבה לעתיד. לחשיבה על איך אנחנו יכולים לפתוח שבוע חדש מתוך נקודת מוצא אישית יותר נכונה וטהורה.
במוצאי שבת, דווקא בברכת חונן הדעת אנחנו מתפללים לרבש"ע שייתן לנו יראה, שייתן לנו כשרון רוחני פנימי כדי שהימים הבאים לקראתנו לשלום יהיו מדובקים ביראתך, שנתחיל שבוע מתוך עמדה קצת יותר עליונה.
שבת שלום.