כשעלה משה למרום ועמד לפני ד', נתבשר על מתנה טובה שעתידין ישראל לקבל, מתנת השבת. "לדעת כי אני ד' מקדשכם", "אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה לישראל יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם".
ישראל ידעו על השבת עוד קודם לכן. למן היום אשר החלו לאכול את המן, נצטוו בבוא השבת לאסוף לחם משנה ביום השישי. ולא לאסוף ביום השבת. כחודש ומחצה לאחר מכן, בעמדם מול הר סיני ביום הקהל, שמעו, בין עשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לד' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה..."
מהי, אם כן, אותה בשורה על "הפתעה" עתידית, שמתבקש כאן משה, בעמדו לפני ד' בהר סיני באותם ארבעים יום שאחרי המעמד הגדול, להודיע על בואה לישראל?
אלא שבפרשה זו מתחדשת לישראל שבת שלא הכירוה מעולם. פנים חדשות לגמרי לה. שבת של "אות" ושבת של "מנוחה".
עד עתה נצטווינו לשמור את השבת ולא לעשות בה מלאכה. יום גדול וקדוש הוא לד', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. ועלינו לכבד את יומו ולא לנהוג בו מנהג יום- יום.
אולם עדיין הוא יומו של הקב"ה, הקשור למעשה הבריאה, ולא לנו.
והנה כאן, בצמוד לכל פרשיית עשיית המשכן וכליו, הבגדים, הקטורת ושמן המשחה, וכ"הסתייגות" כביכול נאמר לו למשה: "אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם", סמיכות מסייגת זו מבוארת בדברי חז"ל ברש"י כאן: "אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה" מדוע עולה היה על הדעת להכין את המשכן וכליו תוך חילול שבת, וכי אי אפשר להתאפק יום אחד בשבוע, עם כל הזריזות, החביבות והחשק, ולהמשיך בחדווה בעשייה במוצאי השבת?!
במבט שני, מעמיק יותר, מתהפכת השאלה. מדוע באמת לא נבנה המשכן, כליו ובגדיו ביום השבת?!, וכי את צרכנו אנו עושים ומזלזלים בכך ביום הקדוש לד'?! והלא העבודות הללו צורך גבוה הן!
אלא שזוהי המתנה הגדלה: מעתה, השבת איננה רק יום ד', היא יום ד' וישראל! כי אות היא ביני וביניכם: "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה" (רש"י). ההפתעה הנפלאה היא שיום מנוחתו של הקב"ה הוא מעתה גם יום המנוחה של ישראל והרי הם כבת זוג, המטרוניתא המוזמנת גם היא לסעודה משותפת עם המלך במסיבו.
מעתה מובן, הצורך בהשבתת מלאכת המשכן בשבת אע"פ שלכבוד ד' נעשות כל העבודות, אך סוף סוף מנוחתן של ישראל הושבתה! והוא הוא האות, שבו ניכר לעין כל אפסי ארץ, כי בחר ד' בישראל ורוממם למעלה למעלה. ומנוחתם חשובה לו כמנוחתו "לדעת האומות בה, כי אני מקדשכם" (רש"י).
על כן אין מניחים תפילין ביום השבת. שם ד' הנקרא עלינו לעיני העמים בהניחנו תפילין של ראש, ניכר בעצם שביתתנו ומנוחתנו.
"לא נתתו ד' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסלים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת".