חד מדי הוא המעבר. מתקשה המחשבה "ליפול" מגבהים אינסופיים של מושגים שהעולם כולו אינו מכילם, מושגים השייכים ליושבי היכל משיח, היודעים להפוך רע לטוב, מר למתוק וחושך לאור, אל תכנים שאמנם נפלאים ומרוממים הם, אך נטועים עמוק בעולמנו, ומיועדים להבנתם של כל איש ואשה, עד לרמתו של תינוק שאינו יודע אפילו לשאול.  

על כן נזקקים אנו לפרשת פרה, פרשת התפר שבין המושג והבלתי נתפס. כי אכן תורת אמת שקיבלנו, להבנתנו ניתנה. נצטווינו להגות בה, להקשות ולתרץ, להבין ולהשכיל, ואפילו לחדש בה מדעתנו, להוסיף לה ציצים ופרחים ולעטרה בביאורים, הבנות והשכלות. ובזה כל עמלנו. הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה. אך עם כל זה, עלינו לזכור תמיד את המקור העליון, למעלה למעלה מכל שכל והגיון אנושי. "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אמר שלמה, החכם מכל אדם, שודאי הגיע אל תכלית ההישג האנושי האפשרי בהשגת מושכלות. "אמרתי אחכמה"- טוב אמרתי, כי מחויבים אנו להחכים, ככל שמתאפשר לנו. אך "היא רחוקה ממני". 'תכלית הידיעה- שלא נדע'. פרשה אחת ישנה בתורה, שעומדת ומזכירה לנו את מקורה של תורה, למעלה מכל השגה. אז, ורק אז, מורשים אנו ומצווים לחתור להבנה. אם את היותה של התורה חצובה ממקור שאינו ניתן להבנה בשכל אנושי, רכשנו לנו כיסוד איתן, אז יעלה בידנו חקר כל חלקי התורה המסורה לנו, בה הורשנו להתבונן.

על כן, אחר שהתעלינו ל'עד דלא ידע', וטעמנו משהו מטעמו של עולם אחרית הימים, לאחר התעלותו השלמה, אף על פי שבשכלנו לא השגנו מאומה, באה פרשת פרה, לייסד את יחסנו אל כל התכנים שמעתה נתחיל לבנות בנו כסדר, בשכל ובדעת, ובחרדת קודש, מתוך הבנת מקורה האינסופי, הנעלה מיכולות הבנה והשגה אנושיים. ואם יחס זה נכון, נתחיל לעלות במדרגות הדעת. מדעת פשוטה של יונק בן יומו, במדרגת הבנה אנושית פשוטה ביותר, מקרבן העומר המובא משעורים, מאכל בהמה, בעליה מדורגת ובטוחה אל תכלית ההשגה האנושית: קרבן שתי הלחם, מחיטה, מאכל אדם בן דעת ביום מתן תורתנו.