מסתבר שעדיין לא. עד כה, כל מהלך היציאה היה נשיאה אלוקית שלנו על כנפי הנשרים, דחיפה אלוקית אדירה, המוציאה את ישראל פיזית מיד מצרים ומשטחה, אבל בזה לא די, אע"פ שבלי זה אי אפשר.  אמנם השעבוד הגופני תם, אבל עוד לא תם הצד הפנימי המנטאלי. משערי מצרים יצאנו, אבל לא משערי הטומאה שלה. יתרה מזאת, עד כאן המהלך האלוקי היה "עצמאי" לחלוטין, ללא כל שותפות מצד ישראל, מהצד הבחירי שלהם. לשחרר אותם פיזית וגיאוגרפית ניתן גם ללא שותפות מצידם, אבל שחרור מנטאלי פנימי לא יכול להיעשות ללא הסכמה ושותפות פעילה שלהם.

מהו א"כ השלב בו ישראל יצאו אף ממיצרי מצרים הרוחניים? הווי אומר קריעת ים סוף, והשלב בו הם היו שותפים למעשה היה מה שהם נצטוו ואף חזרו חזרה לכיוון מצרים, כנגד כל הגיון של עם בורח. וזו בדיוק הנקודה, שאין כאן כבר בריחה נטו, אלא חזרה אל אותה הסיטואציה של השעבוד כביכול, לכאורה אל אותה מדרגה, אבל במגמה שלא להיות שייכים אליה, להתמודד איתה לא בבחינת "חיפזון" אלוקי המדלג מעל שלבים ומורה את הקומה האידיאלית אליה יש להגיע, אלא בבחינת מהלך שגם יד אדם בו, מהלך מדורג שמתקן את הטעון תיקון מלמטה ועד למעלה. למהלך שכזה יהיה קיום אמיתי, שהרי יש בו מצד אחד את הדילוג האלוקי המורה על מה שראוי להיות מצד האמת, אחרי מיצוי כל הפוטנציאל הגנוז ושאיליו יש לשאוף ולכוון את כל המאמצים, ומאידך התמודדות עם כל שלבי ההתקדמות והמעברים ההכרחיים על מנת להגיע מתוך חיים והפנמה אל אותה המדרגה הנכספת אחרי תיקון החיים השלם מתוך החיים, ולא מ"אונס" אלוקי.

כל הנ"ל הוא בחינת "רצוא ושוב" של החיות. ה"רצוא" – ריצה נלהבת שכוחות לא רגילים מניעים אותה, והיא מסמנת את הרצוי, וה"ושוב" – אחרי הנגיעה הקלה ברצוי, חזרה אל המצוי והתחלתו של מהלך שלש אחרי שלב מתוך החיים המצויים, שהם ולא אחרים יגלו את הרצוי מקרבם.
נקודה למחשבה. מה שבכלל יש גם בפרט, וכל אחד בחייו האישיים עובר שלבים של "רצוא ושוב". ומה איתך?!
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] דברינו מבוססים על לימוד משותף של כמה מקורות בדברי ה"שפת אמת".