יחסי עם ומנהיג נראים לרוב כחד כיוניים. על המנהיג להנהיג את העם ולהובילו. במיוחד נכונים הדברים בעיתות משבר, או אז מתגלים במהלך ההיסטוריה מנהיגים דגולים אשר הובילו את עמיהם להשגים גדולים ולשיאים. זה היה מעמדו של משה רבינו, מנהיג על אשר הוציא את עמו משיעבוד וקרע להם את הים. אולם, במלחמה הראשונה שהתרגשה על עמו, כבדו ידיו של משה רבינו.
המשנה קושרת את מצב ידיו של משה רבינו למצבו הרוחני-אמוני של עם ישראל "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין" (ר"ה ג ח). לרוב, מובנת המשנה בכך שכאשר הלוחמים בעמלק הסתכלו על ידיו של משה רבינו, כיונו הם את ליבם לשמים וכתוצאה מכך גברו על עמלק.
מחדש ה"שפת אמת" פשט והבנה חדשה בפסוק, במשנה וביחסי עם-מנהיג. ידיו של משה רבינו היו סימן למצבו הרוחני-אמוני של עם ישראל ולא הגורם למצב. כאשר עם ישראל, מתגבר בתורה, הוא מנצח את עמלק בשדה הקרב וכתוצאה מהניצחון בשדה הקרב גוברות ידיו של משה רבינו. ידיו של משה רבינו, השקול לכלל ישראל, הן הן המבטאות את המצב הרוחני של עם ישראל.
מחדש השפת אמת שהישועה שבאה לישראל באמצעות משה רבינו היתה כולה תלויה בהכנה של עם ישראל (בניגוד למכות מצרים שבאו ללא זכות של ישראל). ללא הכנה רוחנית ראויה בעם – המנהיג איננו יכול להוביל את העם לניצחון במלחמה, ואפילו יהיה זה משה רבינו.
בימים אלו, אנו עסוקים בבחירת מנהיג והנהגה אשר תוביל את ישראל. נדמה, שראוי שנשנן את הלקח ממלחמתנו הראשונה: עלינו כעם הנתון במלחמה לרומם את ידיו של המנהיג באמצעות חיזוק האמונה, לימוד תורה ותפילה. על אחת כמה וכמה, נכונים הדברים, בנוגע לתפקיד הלוחמים בעם, אשר ביכולתם להרים את ידי ההנהגה. אשרינו שזכינו לראות לוחמים יוצאים מבית המדרש למלחמה, ובזמן המלחמה מרוממים את ידי מנהיגי העם ואת רוח העם כולו.
לע"נ הנופלים במלחמת ההתנתקות ולרפואת פצועי צה"ל.