ארבעים הימים המתחילים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים הם אותם ארבעים יום בהם עמד משה רבינו בהר סיני לפני האלוקים לקבל לוחות שניות. ואנו, בתחתית ההר, מלווים אותו בהתכוננות וציפייה דרוכה. כי משנתבשרנו, לאחר הנפילה הגדולה של חטא העגל ובעקבותיה סילוק השכינה – "לא אעלה בקרבך", שלמרות כל זאת ישנה הזדמנות לתיקון, ומשה עלה שנית לקבל לוחות שניות – נתמלאו ימים אלו בתוכן מיוחד. אותה תחושה שמילאה את הלב אז, שבה היא ומופיעה בימים אלו בכל שנה ושנה.
תחושה זו גוון מיוחד לה. למה הדבר דומה? לנער ערב גיוסו לצבא, מזה כמה שנים הוא חולם על שירות ביחידה מיוחדת עליה שמע סיפורים שהציתו את דמיונו. די בהזכרת שם היחידה כדי לעורר בו רטט של התרגשות. בבוא המועד, הגיש בקשה להתקבל לאותה יחידה, עבר את המבדקים הדרושים על נקלה וקיבל תושבה חיובית. בשמחה רבה החל את המסלול, אך כעבור תקופה קצרה זומן למשרד מפקד היחידה לשיחת הדחה קצרה. העילה: חוסר רצינות, קלות דעת ויחס מזלזל.
כרעם ביום בהיר נפלה עליו הגזירה. משהתנער מן ההלם והאבל שאחריו, החליט "להפוך כל אבן" במאמץ להתקבל בכל זאת. שלח מכתבים, הפעיל קשרים, שיכנע והתחנן. כעבור ארבעים יום נתקבלה תשובה בזו הלשון: על אף כשלונך, שוכנענו שישנו עדיין סיכוי. ניתנת לך האפשרות להזדמנות שניה (ואחרונה) להוכיח את התאמתך למשך תקופת נסיון קצרה.
בימים שנותרו עד לתחילה אותה תקופת נסיון, ממלאים את ליבו גם רצון עז להצליח, ולהצליח יותר מהרגיל, להצטיין בהצלחה, להוכיח שהאמון שניתן בו, לא לשווא ניתן. גם אחריות כבדה מהולה בחשש מפני נפילה שניה, כי זו תהיה צורבת שבעתיים וגם תעצומות של רצון כביר להתחיל נכון, ולהמשיך נכון.
ויחד עם אלו, שמחה גדולה אך מאופקת. וגם כאן גדולה השמחה בהתקבלות השניה מזו של ההתקבלות הראשונה, שכן כבר טעם טעמן הצורב של סרוב ודחייה.
והרי בו הדבר תלוי. יכול היה לאחר ההדחה להוריד שאיפות, למצוא הרבה סיבות להיות חייל פשוט, להשתלב בגדוד רגיל, לשנן לעצמו: "טוב לי כאן". כנראה שזהו מקומי ולזה אני בנוי. לו כך היה עושה, לא היה צורך בתחנונים, בהמתנה מורטת עצבים ובלחץ נפשי. גם התנאים היו אז נוחים יותר.
אף על פי כן, אין בו שמץ של חרטה או לבטים על הדרך שבחר בה. ברור לו שאם יש איזשהו פתח כדי סדק להזדמנות נוספת, הוא ינצל אותו עד תום.
מדוע מאופקת? כי השמחה על ההזדמנות איננה יכולה לפרוץ החוצה. אל יתהלל חוגר כמפתח, קל וחומר כאשר מעל מרחף צילו השחור של הכשלון שהיה.
אוף על פי כן, בפנים אין השמחה נגרעת כלל! היא גואה ומרחיבה את הלב. השמחה שבהזדמנות, באמון שניתן בי, באפשרות לנסות שוב ואולי הפעם להצליח. אפשר להצליח וחייבים להצליח, והפעם נצליח. כן, ודאי נצליח! אין כל ספק בכך. האח!
בין צירופי שמות הויה שקיבלנו מחכמי אמת לכוון בתפילת מוסף של ראש חודש, צירופו של אלול יוצא מסופי התיבות בפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות". פסוק זה מפרשת ואתחנן מסיים את תשובה האב לשאלת בנו השואלו לטעם שמירת המצוות. האב, בקצרה, סוקר את תולדותינו: עבדים היינו במצרים ויוציאנו ה' באותות למען הביאנו אל הארץ, ויצוונו לעשות את כל החוקים האלה. ומסיים: וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר ציוונו. הכרת גודל הזכות שאיננה מובנת מאליה, שאינה מגיעה לנו, להתאמץ ולעמוד במשימה כדי להיות קרוב – לפני ה' אלוקינו. זוהי שמחת אלול.