פרשת ראה פותחת בתרועה גדולה של בחירה חופשית. הבחירה החופשית עומדת לרגלינו וככל שאנחנו עם שחי בארצו ויש לו מדינה עצמאית וארץ משלו, נושא הבחירה צף ועולה יותר ויותר. כשהיינו במדבר הבחירה היתה קטנה יותר, המון דברים הוכתבו מלמעלה. הענן קבע לנו לאיפה נוסעים, המן קבע לנו כמה נאכל, ההנהגה האלוקית עיצבה את חיינו. ככל שמתקרבים לארץ, עולם החירות, עולם החופש והבחירה הולכים ומתגברים. ולכן במעמד הר גריזים והר עיבל, המעמד שמבשר את הכניסה לארץ, נושא הבחירה עולה מעלה מעלה לראש העניין.
בחירה חופשית זו היכולת להעביר כמה שיותר דברים מההכרח, מהטבע, מהכפייה, אל הרצון, אל ההכרעה וההכרה, אל ההזדהות האישית. להפוך יותר ויותר חלקים של החיים מטבע עיוור למודעות אנושית. להאניש, להפוך את החיים ליותר ויותר אנושיים, ליותר ויותר בחיריים. אין סוף לבחירה. כל המצוות כולן אמורות להגדיל את נפח הבחירה שלנו. עוד ועוד נושאים שחשבנו שהם מחוץ למרחב הבחירה החופשית של האדם, שהם סתמיים כאלו, דברים שעושים אותם כבדרך אגב, כחלק מהכרח החיים, מזרימת החיים, לקחת עוד ועוד יחידות, נושאים, ולהפוך אותם לבחיריים, חופשיים, לקשורים למשפחת הטוב והרע, לעולם המוסרי שלנו. ככל שלוקחים יותר ויותר נושאים בחיים באופן בחירי, החיים הולכים ומתקדשים, אנחנו זוכים להטביע בהם את החותם האנושי שלנו, את הרצון שלנו, את ההכרה שלנו, הם הופכים להיות החיים שלנו ממש. חיים שהם הרבה יותר מזוהים איתנו. זאת עניינה של הארץ, ארץ הבחירה, עם הבחירה בארצו מיועד להיות עם שעוסק המון המון בבחירה, על כל צעד ושעל. משה רבנו חוזר ומשנן לנו את הדבר הזה בפרשיות האחרונות. הבחירה היא תמצית החיים של עם ישראל. החירות, חג החירות, עם החירות. השאיפה לחופש היא נשמת אפה של כל התורה כולה. לכן אסור לנו להסתתר מאחורי גורלות, מאחורי טבע מוחלט, מאחורי אין ברירה. אסור לנו להסתתר מאחורי "ככה אני", "זה מה שיש". כמה שיותר לבחור, כך נגיע בעזרת ה' לשנה הבאה, הקרובה כל כך אלינו, עם קול שופר של חירות, של בחירה, של עצמאות.