בסוף פרשת וילך מצוה אותנו משה רבינו: "ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת". הרמב"ם מציין שכיון שיש חובה לכתוב את פרשת האזינו, ואי אפשר לכתוב רק חלק מהתורה, אז ממילא יש צורך לכתוב את כל התורה כולה.
המשמעות היא שכל המצוה לכתוב ספר תורה היא תוצר של מצות כתיבת פרשת האזינו. המטרה היא לכתוב את פרשת האזינו, אך כיון שאי אפשר לכתוב אותה לבדה, כותבים את כל התורה כולה. התורה כולה בעצם תלויה בשירה, היא שירה אחת גדולה. במילים "כיתבו את השירה", גנוז בעצם הציווי לכתוב ספר תורה.
התורה נקראת שירה- שירה זו היכולת להסתכל ולחוות את אותו עולם שאנו מכירים, את אותו עולם חומרי, את אותה מציאות מוכרת לכולם, בגודל, בעומק, ברוממות, במשמעות. במבט כללי יותר, בראיה רחבה, רגישה, בעדינות, לצקת נופך רוחני אנושי לתוך מציאות שהיא לפעמים די פרוזאית, די פשוטה, לפעמים אפילו יבשה.
התורה באה לרומם אותנו, את כל אחד ואחד מאיתנו למבט, לעומק, לשייכות, לזווית נפשית, שמרוממים אותנו לראות את פרטי העולם, פרטי ההיסטוריה והטבע כמסכת גדולה יותר. כל אחד ואחד מישראל הוא משורר, כל אחד ואחד מישראל אומר שירה. אנחנו עוברים את אותם ימים, את אותן עונות השנה, עוברים ליד אותם צמחים, נפגשים עם אותם אנשים... מה שמשנה כל הזמן את המפגש שלנו, מעצב אותו, בונה אותו, יוצק לו משמעות, עומק וגודל, זו התורה.- היא הקובעת את צורת ההסתכלות על המציאות,- איך אתה מסתכל על האדמה ועל הטבע- על פי סדר זרעים, איך אתה מסתכל על הזמן- על פי סדר מועד, איך אתה מסתכל על הבית- על פי סדר נשים, איך אתה מסתכל על החברה- זה סדר נזיקין. מה הן השאיפות- על פי סדר קודשין, איך אתה מאפשר לשאיפות לחול בחלקים השונים של החיים- זה סדר טהרות.
העולם נצבע בצבעים אחרים, התורה כולה היא שירה. לא שירה של התפרצות, של חוויה חד פעמית, אלא שירה קבועה, שיטתית. "שיר", כותב הרב קוק באורות הקודש, ראשי תיבות של שכל, יכולת, רצון. התורה באה ליצור אצלנו תפיסת עולם, שכל, מחשבות שמחוללות, שבונות רצונות חדשים, אישיות חדשה, שנה חדשה.
כתיבה וחתימה טובה, שבת שלום.